סיפור מתוך הגיליון
נעל
מחזה בשתי תמונות
אלון מרקוס
תמונה 1
רחוב בעיר עתיקה. מימין ומשמאל הבמה נכנסות שתי בחורות, נושאות סלים בידיהן, על רגליהן קבקבי עץ.
ראשונה: שמעת?
שנייה: שמעתי.
ר: את הולכת?
ש: הולכת.
ר: השתגעת! בדיוק כמו שאר הבנות. מעולם לא היית בארמון הנסיך, במיוחד לא שלשום בלילה. ישבת אתי בחצר, ולא איבדת שום נעל. מה הקשר שלך לסיפור?
ש: ומה אם הנעל תתאים לי?
ר: אבל הנעל שייכת למישהי אחרת!
ש: ומה אם שתינו אותה מידה?
ר: אבל הנסיך התאהב בה ולא בך!
ש: ומה אם הוא לא ישים לב?
ר: אז את מאמינה שיש סיכוי?
ש: יש סיכוי, וכדי להגדיל אותו אני מוכנה לקצוץ בוהן! נמאס לי, האפור של החיים עושה לי כאב בטן. אני עובדת כמו חמור מהרגע שהתרנגולים מתעוררים עד שהסוסים נרדמים. שוטפת סדינים, מכבסת ציפיות, מסבנת חולצות, מייבשת תחתונים, תולה מגבות. ההורים אומרים שאני כבר מספיק גדולה לדאוג לעצמי ורוצים לחתן אותי עם הַנְס, חוטב העצים, זה שאשתו ברחה ממנו כי הוא כמעט חטב אותה, בטעות, לפי מה שהוא מספר.
ר: ואותי רוצים לחתן עם היינריך מטחנת הקמח. גם אשתו ברחה ממנו, ואני לא צריכה להסביר לך למה.
ש: הוא בן שישים!
ר: ושבע. גם לי נמאס, עכברי השדה נראים לי פחות אפורים מהחיים. אני עובדת מהרגע שטיפּות דם ראשונות מופיעות בשמי הבוקר ועד שהירח, מבויש וחיוור, קורא לי הביתה. לקרצף רצפות, למרק זגוגיות, לטאטא מתחת למיטות, להבריק כוסות ולאסוף אבק, בעיקר לריאות.
ש: את רואה, זה מה שאני אומרת – אם הנסיך מציע כזאת הזדמנות, שווה לנסות.
ר: אז את חושבת שגם לי כדאי לגשת לארמון?
ש: (בספק) לך? לא יודעת. תראי את כף הרגל שלך.
(הנערה הראשונה חולצת נעל עץ ומרימה מעט את רגלה)
ש: יקירתי, אני יודעת כמה קל לפתח ציפיות שווא במצבך העגום. הן צצות כמו פטריות אחרי מבול, אך אלה פטריות רעילות. רק מפני שאני דואגת לך, כמו אחות, אני אומרת לך, הרגל שלך לא מתאימה בעליל.
ר: מאיפה את יודעת?
ש: אמש כיבסתי את מכנסיו של הסייס המלכותי ופטפטנו קצת.
ר: ואם אני אקצוץ בוהן?
ש: תקצצי שתיים, הבעיה שלך בעקב. יש לך עקבים שמנים.
ר: הנסיך לא אוהב מלאות?
ש: (היא קצת מלאה בעצמה) מאוד אוהב מלאות! אבל לא סובל עקבים שמנים וגבות שמנות.
ר: (מוציאה מהסינר מראה קטנה, בוחנת את גבותיה) אז תדעי לך, שאני ניקיתי אתמול קורי עכביש בחדרו של הסייס המלכותי, בדיוק בזמן שכיבסת את מכנסיו, והוא אמר לי להניח את כף הרגל במי מלח, כדי שהיא תתכווץ.
ש: (המומה) זו רמאות!
ר: מי שמדברת (מחזירה את המראה לכיס). אני הולכת לעשות אמבטיה.
ש: לכי, התור ארוך ואם לא דאגת לקחת מספר את יכולה לטבול באמבטיה שלך עד חג המולד הבא.
ר: אני לקחתי מספר (שולפת מגילה). הנה, חמש, שלוש ושמונה.
ש: (שולפת את המגילה שלה) ואני שלוש, תשע ושתיים.
ר: מה זה אומר?
ש: מי קודם?
ר: אני קודם!
ש: תני לי את המספר שלך!
ר: בחיים לא!
(מכות זו את זו ומושכות בשׂער)
ש: את בכלל לא הטעם של הנסיך, איי!
ר: ואת רחוקה מהרמה שלו, איי!
ש: ואת, איי! את יותר גבוהה ממנו, איי!
ר: ואת יותר איי! יותר שעירה ממנו!
(קורעות את המספרים זו של זו. תוכן הסלים נשפך על האדמה)
ש: מה עשית?!
ר: קרעת לי את המספר!
(מתחילות לאסוף את מה שנפל מן הסלים)
ר: כשאהיה נסיכה, אני אראה לך מה זה.
ש: גם אני, אני אזמין אותך לנשף כדי שתרגישי רע עם עצמך.
ר: אני אתרום לך שמלות משומשות, כדי שתביני מה את מפסידה.
( יוצאות בכעס, כל אחת לכיוון אחר)
תמונה 2
(סוף היום. שתי החברות עייפות וצולעות. נכנסות אל הבמה ומתיישבות זו לצד זו)
ר: (בקול צרוד) הנסיך כל-כך אדיב, כל-כך מנומס. חבל שראיתי אותו רק מהגב.
ש: (נאנחת) כן.
ר: נכון שהוא נמוך, אבל אם הוא יושב או מעשן מקטרת, לא שמים לזה לב.
ש: (נאנחת) כן. לא שמעתי אותו מדבר, אבל אומרים שיש לו קול של קרפד.
ר: אז מה? זה מוסיף גוונים לאישיות שלו. לא יודעת מה אתך, אבל אני נהניתי.
ש: היה מרגש.
ר: תגידי את האמת, כאַב הקטע של הבוהן?
ש: כאב.
ר: לא יכולתי לנחש מלהביט בך, לא בכית, החזקת מעמד יפה מאוד.
ש: הייתי מרוכזת במטרה.
ר: גם לי כאב, במיוחד כשהכנסתי מיד אחר-כך את הרגל למי מלח.
ש: מה עם הנסיך? הוא מצא את האחת שלו?
ר: לא, לא מצא, זרק את הנעל ונוסע מחר לתאילנד.
ש: תאילנד? זה מחוץ לאירופה?
ר: כן, יקירתי, זה אפילו מחוץ לגרמניה.
ש: חמוד, חמוד הנסיך, אין מה להגיד.
(שתיהן נאנחות)
ר: אבל את יותר חמודה.
ש: באמת?
ר: את הרבה יותר יפה ממנו.
ש: את לא משקרת הפעם?
ר: נראית נפלא כל-כך שהייתי בטוחה שאני אפסיד לך.
ש: ואני הייתי בטוחה שברגע שהוא יראה את החיוך שלך הוא ישכח מהנעל.
ר: כן? (מחייכת חיוך רחב. חוזרת לפרצוף רציני) את חושבת? (מחייכת חיוך רחב וחוזרת לפרצוף רציני) יש מצב. (מחייכת חיוך רחב וחוזרת לפרצוף רציני) רציתי לשאול, מי עשה לך את התסרוקת?
ש: אהבת?
ר: מאוד.
ש: אני בעצמי, מול המראה.
ר: את יפהפייה!
ש: גם את, את מוצאת חן בעיני.
ר: הַנְס חוטב העצים לא יודע איזו מתנה הוא מקבל.
ש: והיינריך, טוחן הקמח, הוא יהיה מאושר אתך. (בוכה)
ר: אל תבכי, מה יש לך?
(מתחבקות)
ש: אני פשוט מאושרת, בשבילך, בשבילי, בשביל כולם.
ר: את יודעת, הנס שלך, כשמסתכלים עליו מרחוק, מלמעלה, לאור הכוכבים, מזכיר קצת את הנסיך.
ש: והיינריך שלך בכלל לא נראה זקן. השיניים התותבות שלו מקסימות!
ר: והנס שלך, את יודעת מה הכי טוב אצלו? הוא שתקן. יכול להעביר שבועות בלי להוציא מילה, ממש גמל במדבר.
ש: והיינריך שלך, מה אני אוהבת אצלו? הוא חסכן! אשתו הראשונה הלכה באותם בגדים עשרים שנה, ועכשיו את מקבלת אותו עם כל החסכונות שלו.
ר: והנס? הגבר הכי חזק פה! משׁתכּר והולך מכות לפחות שלוש פעמים בשבוע.
ש: כן, הוא בכושר. והיינריך, לעומת זאת, חכם! שמעתי שפעם טחנת הקמח פגעה לו בראש וכלום, אפילו לא התעלף, תפקד טוב מהרגיל.
ר: לא נורא שלא זכית בנסיך.
ש: אם כל אחת היתה מקבלת נסיך, את יודעת מה היה קורה למדינה? איזה מסים היינו משלמים להחזיק אותם?
ר: בדיוק. תסתפקי במה שיש לך ואל תתלונני.
ש: ממש ככה, וגם את.
ר: אני לא כועסת עלייך שמשכת לי בשׂער.
ש: גם אני עלייך, אף על פי שלא ביקשת סליחה.
ר: אני סלחתי לך מיד, הבנתי כמה קשה היה המצב שלך באותו רגע.
ש: איבדתי שליטה על עצמי. הנעל הזאת שיגעה אותי. (בוכה. הן מתחבקות)
ר: כמה טוב לנו, נשארנו חברות וקיבלנו בעלים מצוינים.
ש: אני מאושרת, באמת. אין לי יותר שאיפות, אפשר לחזור לחיים.
סוף
מוקדש לניצה טוכמן, בתודה על הסבלנות והעזרה
