סיפור מתוך הגיליון

הגדולות דוֹחֲקוֹת את הקטנות לקצווֹת המסוּכנים. הנהגים קוראים להן "מָמָה", אבל אין בהן גרגר אחד של אמהוּת. אמהוֹת כאלה גוזלות אוכל מהמקור של הגוזלים שלהן. אמהות כאלה מפקירות את הגורים הכי חלשים. אבל הן לא אמהות. רק נקבות שחומסות לעצמן את הגברים השווים, ומשאירות אותן, את הקטינות, עם השאריות. עם האנאלפביתים, עם השיכורים, עם עבי-הבשר המזוהמים, עם חסרי-הלב הגסים, עם הקמצנים והרמאים, הפדופילים והסדיסטים. כי זה מה שהן בעצמן. הן פשוט מפחדות להביט לסוטים האלה בעיניים ולראות את עצמן מביטות בעצמן במראה.
היא התחילה בנמל אצל הדייגים והמלחים, נהגי-משאיות, סבלים. הדייגים היו הכי גרועים. הם הסריחו מדגים. חוץ מזה הסתובבו בנמל יותר מדי שוטרים. נהג משאית אחד לקח אותה איתו בדרכו צפונה, והוריד אותה כאן.
ההתחלה לא היתה קלה. הוותיקות התייחסו אליה רע. כשהגיע החורף התחילה להתגעגע. לנמל, לשמש, לאוניות, לשחפים. כאן היתה רק אוטוסטראדה. משאיות שחולפות על פניה בשריקה, הלוך ושוב, משום מקום לשום מקום, מכלום לכלום. מסביב לתחנה הכול התכסה בשלג. היא עצמה כבר לא שקלה אז יותר מפתות שלג והיתה רק קצת פחות שקופה ממנו. ההתעללות שלהן הפכה עם הזמן להתעלמות. איש לא השגיח בה, וגם לה כבר לא נשאר על מה להסתכל. אין תרנים, אין מפרשים או דגלונים, אין מים שמחליפים צבעים, אין דגים שעטים על חתיכת לחם, אין שחפים שעטים על הדגים. הכול לבן. ריק ולבן. אין איפה להסתתר מהרוח. אין מקום להתחמם בו מהקור. בנמל עמדו לרשותה מחסנים. בנמל היו מְכוֹלוֹת לַעֲשָׂרוֹת.
אם לא היה קר כל-כך זה לא היה כל-כך נורא. היא לא מאלה שאוכלות הרבה. יכולה לשרוד ימים בלי אוכל של ממש. אבל הקור דוקר ברגליים. סופות שורטות בפנים. אוזניים מאבדות תחושה. אצבעות נקרשות ומתאבנות. אחרי שעה בחוץ היא פשוט נשאבת למשאית הראשונה שהיא רואה ודופקת בחלון. בדרך-כלל, אם אין שם כבר מישהי, ולפעמים גם אם יש, מכניסים אותה פנימה.
היא משתדלת לנשום דרך הפה. לא להריח את הוודקה והבירה מהפה שלהם. עם העינוי של השפשוף למטה כבר השלימה, אבל הגופים הכבדים מוחצים אותה תחתיהם. כשהיא נושמת רק בקושי, סמוקה מן החום הפתאומי ומתנשפת בכבדות דרך הפה, זה מגרה אותם והם גומרים יותר מהר.
הכי גרוע זה למצוץ. הם לופתים את הראש הקטן שלה ומצמידים אותו אליהם יותר ויותר, מכים בו את עצמם, מושכים לה בשערות ודוחפים לה את עצמם עמוק לתוך הגרון. היא היתה מקיאה אם היה לה מה. וּמה שנורא יותר זה שהפה שלה כל-כך מלא, שהיא חייבת לנשום דרך האף. ושמה, למטה, בתוך התחתונים, הם אפילו יותר מצחינים מאשר מהפה.
כשהם גומרים, הם מיד מגרשים אותה החוצה. עוד לפני שהם רוכסים את המכנסיים. עוד לפני שהיא מספיקה אפילו להתלבש. בטח שלא להתחמם. איך אפשר להתחמם בפחות מעשר דקות כשאת עירומה? היא רק מתחילה להפשיר, וכבר משלחים אותה בחזרה אל הכפור. הם מצִדם יכולים פשוט להירדם. מִיָד, כמות שהם, על מכנסיהם המופשלים ואיבריהם המדולדלים, הריריים. יש להם שמיכות צמר ופרוות להתכסות בהן. אפילו חימום יש להם שם.
כמה היתה רוצה להירדם במקום כזה, להתכרבל כמו דוב עד בוא האביב, עטופה ומוגנת בחיקה הרך והמלטף של פרווה סינתטית מנומרת. אפילו עם המפלצת הזאת לצידה, שנוחרת ומפליצה, אפילו רק לכמה שעות. אפילו לתמיד, חשבה. לישון לה שם לנצח נצחים ויותר לא לצאת.
מה היא מפריעה לו? היא לא תופסת מקום, היא לא מרעישה. היא יודעת להתכווץ ולהצטמצם לה בפינה. הוא אפילו לא היה מרגיש בה. אחרי דקה היה שוכח שהיא שם. ובבוקר היתה נעלמת עוד לפני שהיה פוקח את עיניו. אבל הוא לא ייתן לה. הוא אף-פעם לא יסכים. גם אם תתחנן. אפילו היתה בוכה לא היה מרחם עליה. וממילא אינה יכולה. היא שכחה כבר איך.
"בּוֹאי, מָמָה! לְפֹּה, אלי!" צופרים הנהגים לזונות. והן עטות כמו להקה של דגים על תולעת יחידה, ורדרדה, רכה ומתפתלת, מפרפרת. כמהות להיתלות על הַקֶּרֶס הקטלני, החד, האחד. להיאחז בכל מחיר במה שזה לא יהיה.
הוא משליך אותה כשפניה אל הפרווה הירקרקה. השערות מדגדגות באפה. היא מרימה את ראשה. משהו לוכד את עינה לצד מוט ההילוכים. קת שחורה. אקדח. הוא יכול להיות ריק. הוא יכול להיות טעון. היא תיאלץ לקחת סיכון. אם תירה בו, הוא יפסיק להכות בה עם המקל שלו. הכתישה הזאת במעיה תיעצר. אם תהרוג אותו, היא תוכל לישון כמה שעות במשאית החמימה.
יש להביא בחשבון שהגוף הַיָּרוּי יתמוטט עליה. היא תיאלץ להתאמץ הרבה כדי לדחוף ולגלגל אותו מעליה. אבל זה לא בלתי-אפשרי. אחר-כך יהיה לה כל הזמן שבעולם לנוח מהטִּרחה שטרחה. איש לא יפריע לה. הוא יהיה מלא דם אמנם, אבל הוא ידמם בעיקר היכן שתניח אותו. זה ייספג בפרווה שמתחתיו, ומתישהו יפסיק לדמם. יש הרי סוף לדם שבתוכו, כמו שיש סוף לשפיך. הפרטים עוזרים לה להינתק, להשתחרר מהגוף, לעוף. בעיני רוחה יכלה לראות את שיער הפרווה הירוק מאדים, נרטב, נוצץ ומתקשה. דם שנשפך סופו להיקרש, החליטה. והכול סביבה יהיה יבש, שקט וחם.
היא מזיזה את זרועה מתחת לחזה שלה. היא מצליחה לשלוח יד גרומה אל מעל לראשה. היא מגששת בזהירות כדי שלא ישים לב. קצות אצבעותיה כבר נושקות למתכת הקשה. היא מותחת את גופה למקסימום, אבל אז בדיוק הוא צורח. הוא גומר. הוא מיילל כאילו כבר שָׁחֲטָה אותו. אחוז עווית הוא קורס בכל כובד משקלו על גבה, ונשימתה נעתקת.
שניות ארוכות עוברות עד שהוא מאפשר לה סופסוף לנשום כשהוא שולף את עצמו ממנה וכרסו השעירה והדביקה ניתקת מגבה. היא שואפת לתוכה אוויר בקול, שאיפה אחת, יחידה, והאתנָן נדחף לידה, והיא עצמה נהדפת במיאוס אל מחוץ לדלת, ונופלת עירומה על השלג העכור. מזל שיש שלג, אחרת היתה נחבטת בקרח או באספלט ונחבלת.
היא מנסה לאסוף את עצמה, את בגדיה, להתלבש כמה שיותר קרוב לגוף המהביל של המשאית. היא לא שומעת משאית אחרת שנכנסת מאחוריה לחנייה והיא כמעט נדרסת.
המשאית שכמעט דרסה אותה היא המשאית של גּוּסְטוֹ, הקצפת של הנהגים בתחנה. כדי להיות בקצפת מספיק לא להיות סוֹטֶה, אבל גוסטו הוא יותר מזה. יכול בהחלט להיות שגוסטו הוא הדובדבן. קודם-כול הוא בנאדם. "יש לו לב," היתה סִילְבִי אומרת אחרי שהיתה יורדת מתנדנדת לאיטה מהקבינה שלו. "כמה גברים אתן כבר מכירות עם נשמה?" היא אף פעם לא שמעה מישהי עונה לסילבי על השאלה שלה.
גוסטו הוא הקבוע של סילבי. לאף-אחת אסור להיכנס לקבינה של גוסטו חוץ מלסילבי. אבל היום היא חולָה. יומיים שלא הגיעה לתחנה. וֶרָה אמרה שהיא חוזרת מחר. היא גם אמרה שסילבי נסעה העירה לעשות הפלה. באותה מידה יכול להיות שרצחו אותה ושהיא לא תחזור יותר. לוורה יש הרבה דמיון.
"את משוגעת? מה את עושה פה? יכולתי לדרוס אותך!"
היא לא ידעה שגוסטו יכול לצעוק. היא אפילו לא היתה בטוחה שהוא יודע לדבר. היא אף-פעם לא שמעה אותו מוציא מילה. לא היתה לו סיבה. כי עוד לפני שהמשאית שלו נעצרת סופית בחנייה, סילבי כבר שם, בקבינה, לצדו. הוא לא צריך לרדת לחפש אותה או לצעוק לה. עכשיו הוא צעק עליה. אבל לא בצורה רעה. הוא פשוט נבהל קצת, אבל מהר מאוד הוא נרגע.
"לא פלא שלא ראיתי אותך. תראי כמה שאת קטנה!"
הוא לא שואל אותה איפה סילבי. לא נראֶה שהוא דואג במיוחד לשלומה. הוא גם לא מזמין אותה למשאית שלו במקומה. לא במילים. אבל הוא מביט על השדיים הקטנים והקפואים שלה כשהיא לובשת מעליהם את המעיל ומשהו בפניו נרעד, מתעקם ומתכרכם. ולרגע היא שוכחת מסילבי. היא פשוט מטפסת ונכנסת.
הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו זה הריח. הקבינה של גוסטו לא מסריחה מאלכוהול. הוא לא שותה. הדבר השני שהיא שמה לב אליו זה התמונות. לגוסטו יש אשה וילדים. עשרות תמונות שלה ושלהם תלויות על הדְּפַנוֹת הפנימיות של הקבינה. הכול מצופה בטפט הזה של פרצופים יפים ונקיים, שְׂבֵעִים ומחייכים, אפילו התִּקרה.
מכאן, זה ברור, כבר אין לאן להתקדם. סילבי בטח שוכבת שם, בתוך אלבום התמונות הרב-ממדי הזה, וחושבת שמַשהו מהנופים הללו, מהאוֹר, מהבּיתיוּת המשפחתית המופגנת הניבטת אליה, ייקשר גם בה. רוכבת בתוך קתדרלה שמקדשת גברת אחת על-ידי משכב עם אחרת, וחושבת שגוסטו, על עורו המצולק וּשׂפמו העבות, האדמוני, הרוסי, הוא לא פחות מקדוש, או לפחות ההגמון הראשי.
אשה צעירה, בהירה ובריאה מחייכת אליה עכשיו. פניה פשוטות, אבל השמש שמפציעה מעורפה מכתירה את שערה הדהוי בהילה זהובה, מסנוורת. יש לה ילדים משלה, כמובן, אבל היא מחייכת דווקא לכאן. כלומר אל המצלמה, ודרכה אליה, לתוכה. עיניהן נפגשות. היא בוחנת אותה. מה רצונה? לרגע נדמה שעיני הנייר שלה חומדות אותה, אחר-כך חומלות, אבל פיה הוא שמפתיע – כל-כך תמים, ויחד עם-זאת לגלגני. מחוץ לתצלום, על מדשאה סתווית, ממתינים לה בוודאי צאצאיה העריצים. אבל כאן היא שלה, אמא רק לה.
למטה עוד שׂוֹרף לה מהנהג הקודם, אבל הנה היא כאן, רק בת 13, וכבר בהיכל-ההיכלים, בקודש-הקודשים, בדובדבן של הקצפת. הנה היא טועמת טעמם של מים גנובים, עם גבר לא לה, שלא שותה, לא מנבל את הפֶּה ולא מכֶּה. עם אחד שיש לו חיים, הגונים אפילו וְלֵב. הנה היא עם אחד הגברים הבודדים בעוֹלם שיש להם נשמה.
אבל לה כבר אין. ושום לֵב או מקלחת לא יכולים להפוך גבר לפחות דוחה או מזדקן. אולי סילבי תבוא עכשיו. תתפרץ לקבינה בצעקות, תסטור על פניה ותעיף אותה מִשָׁם. אולי היא תחזור עכשיו, סילבי, וּבלהט הרגע, בּפֶרֶץ בִּלתי-נשלט של קנאה, תקרע אותה לגזרים אחת ולתמיד. תמחק אותה כאן ועכשיו מעל פני-האדמה. אבל אף סילבי לא באה.

תוכן הגיליון