סיפור מתוך הגיליון

מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שעות בַּגן", פואמה נפלאה החובקת שמים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוגה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סן גָאלֶן שבצפון-מזרח שווייץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים (לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם), אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מבטא כבד, מקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה (חלקה ברגל, חלקה בטרמפים) בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מייד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו עדנה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנט, בבֶּרקלי, בנאנטר וברובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר בעצם? שמים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות (אַיי-יַי-יַי, מָזראטי, למבּוּרגיני) ואמריקאיות ארוכות חונות לצידן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליגע.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולח מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האקשן. קריצות, מלמולים באיטליאנו, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּניסטה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החומים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר-כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" (שולח אצבע מהירה לעברי). מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וא?" "נוֹן צֶ'ה מאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים (הוא תפס פראייר), ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו למבורגינית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון (רק מה, הישבן, הישבן). הוא מתנודד כמו חסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סילֶנְסיו," הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סולו, סולו מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מאלֶה (רע), ברז'נייב – פּוּטאנָה (זונה), פידל – אוֹמְבְּרֶה (גבר), טרוצקי, צֶ'ה, מאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמראדית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מטה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולגלוש ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

תוכן הגיליון