סיפור מתוך הגיליון

מאנגלית משה רון

כיוון שהיום היה נעים, נסעה מאדאם וַלמוֹנְד לאחוזת ל'אַבְּרִי(1) לראות את דֶזירֶה ואת התינוק.
הצחיק אותה לחשוב על דזירה עם תינוק. הלוא נדמה כי רק אתמול היתה דזירה עצמה אך מעט יותר מתינוקת; כאשר מסיה נכנס ברכיבה בשער אחוזת ולמונד ומצא אותה ישנה בצל עמוד האבן הגדול.
הקטנה התעוררה בזרועותיו והתחילה לבכות ולבקש את "דָדָה". יותר מזה לא יכלה לעשות או לומר. אחדים חשבו שאולי תעתה לשם מרצונה היא, שכן היתה כבר בראשיתו של גיל ההליכה. הסברה הרווחת היתה שננטשה שם במכוון בידי חבורת טקסנים, שקרונם המחופה אברזין חצה את הנהר בשלהי היום במעבורת שהחזיק קוטון מאיס, במורד הזרם, סמוך לאחוזת המטעים. במרוצת הזמן זנחה מאדאם ולמונד את כל ההשערות לבד מזו, שדזירה נשלחה אליה בידי השגחה מיטיבה להיות ילדתה האהובה, מפני שהיתה חשוכת ילדים מבשרה. שכן הילדה גדלה ונעשתה יפה ועדינה, מסורה וכנה – אלילתם של בני הזוג ולמונד.
אין תימה אפוא – בעומדה יום אחד כנגד עמוד האבן שבצלו שכבה וישנה שמונה-עשרה שנים קודם לכן – שארמן ד'אוֹבִּינְיִי, שעבר שם ברכיבה על סוסו וראה אותה, התאהב בה. זו היתה דרכם של כל בני ד'אוביניי להתאהב, כאילו פגעה בהם יריית אקדח. הפלא היה שלא אהב אותה לפני כן; שהרי הכיר אותה מאז החזירוֹ אביו הביתה מפריז, בהיותו בן שמונה, לאחר שאמו מתה שם. התשוקה שניעורה בו ביום ההוא, כשראה אותה אצל השער, סחפה הכול מלפניה כמפולת שלגים, או כאש בערבה, או ככל דבר המסתער קדימה בלי שים לב למכשול כלשהו.
מסיה ולמונד גילה מעשיוּת ורצה שכל השיקולים יובאו בחשבון: כלומר, מוצאה של הנערה הלוט בערפל. ארמן התבונן בעיניה ולא היה אכפת לו. הזכירו לו שאין לה שם. מה חשוב שֵם, שעה שבכוחו להעניק לה שם מהוותיקים והגאים שבשמות לואיזיאנה? הוא הזמין את הקוֹרבֵּיי(2) מפריז, והתאפק, בכל הסבלנות שהצליח לאזור, עד הגיעוֹ; ואז הם נישאו.
מאדאם ולמונד לא ראתה את דזירה ואת התינוק זה ארבעה שבועות. כשהגיעה אל ל'אַבְּרי, חלף בה רעד, כפי שקרה תמיד. זה היה מקום עגום למראה, שבמשך שנים רבות לא ידע את נוכחותה העדינה של גבירה, כיוון שמסיה ד'אוביניי הקשיש נשא וקבר את אשתו בצרפת, וזו כה אהבה את ארצה שלא אבתה לעוזבה. הגג השתפל מטה תלול ושחור כחרוט של תבן, מעבר לאכסדרות הרחבות שהקיפו את הבית המכוסה טיח צהוב. אלונים גדולים וכבדי סבר צמחו קרוב אליו, וענפיהם הארוכים, עבותי העלווה, הטילו צללי תכריכים. אוביניי הצעיר אף משל ביד קשה, ותחתיו שכחו הכושים שלו איך להיות עליזים, כפי שהיו בימי חייו הנוחים והסלחניים של האדון הזקן.
האם הצעירה התאוששה לאיטה, ושכבה למלוא אורכה בבגדי המוסלין והקישורים הלבנים שלה, על גבי ספה. התינוק היה לצידה, על זרועה, שם נרדם אצל חזה. המינקת הצהובה ישבה ליד חלון ונופפה לעצמה במניפה.
מאדאם ולמונד כפפה את גווה המלא אל דזירה ונישקה אותה, חובקת אותה רגע ברכות בזרועותיה. אז נפנתה אל הילד.
"זה לא התינוק!" קראה, בנימה נרעשת. צרפתית היתה הלשון המדוברת באחוזת ולמונד באותם ימים.
"ידעתי שתופתעי," צחקה דזירה, "כשתראי כמה הוא גדל. הקוֹשוֹן דֶה לֵה (3) הקטן! תראי את הרגליים שלו, מאמא, ואת הידיים והציפורניים שלו – ממש ציפורניים. זַנדרין היתה צריכה לגזור לו אותן הבוקר. נכון, זנדרין?"
האישה הרכינה בגאון את ראשה החבוש בטורבָּן. "מֵה סִי, מאדאם."(4)
"והוא בוכה," המשיכה דזירה, "להחריש אוזניים. ארמן שמע אותו ממש מרחוק, מהבקתה של לָה בְּלאנש."(5)
מאדאם ולמונד טרם הסירה את עיניה מהילד. היא הרימה אותו וניגשה איתו אל החלון, לפינה המוארת ביותר. היא סקרה את הילד בקפידה, אחר כך התבוננה באותו מבט חוקר בזנדרין, שפניה הוסבו להשקיף מעבר לשדות.
"כן, הילד גדל, השתנה," אמרה מאדאם ולמונד לאיטה, בעודה מניחה אותו שוב ליד אמו. "מה אומר ארמן?"
פניה של דזירה הוצפו בוהק שהיה האושר בהתגלמותו.
"הו, ארמן הוא האב הכי גאה בכל הנפה, אני חושבת, בעיקר כי זה בן, שיישא את שמו; אם כי הוא אומר שלא – שהיה אוהב בת באותה מידה. אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שהוא אומר את זה כדי לרַצות אותי. ומאמא," הוסיפה, מושכת ומורידה את ראשה של מאדאם ולמונד אליה, ומדברת בלחש, "הוא לא העניש אף אחד מהם – אפילו לא אחד – מאז שהתינוק נולד. אפילו נֶגריוֹן, שכדי לנוח מעבודה העמיד פנים שנכווה ברגל – הוא רק צחק ואמר שנגריון הוא נוכל גדול. הו, מאמא, אני כל כך מאושרת שזה מפחיד אותי."
דבריה של דזירה היו אמת. הנישואים, ואחריהם הולדת בנו, ריככו עד מאוד את אופיו השתלטני והתובעני של ארמן. וזה מה שהסב לדזירה העדינה אושר כה רב, שכן אהבה אותו נואשות. כשהיה מזעיף פנים היא היתה רועדת, אבל אהבה אותו. כשחייך, לא היתה ברכה גדולה מזו שיכלה לבקש מאלוהים. אולם פניו יפי התואר, הכהים של ארמן לא הרבו להתעוות בזעף מאז היום שהתאהב בה.
כשהיה התינוק בן שלושה חודשים בקירוב, ניעורה יום אחד דזירה לידיעה שיש דבר-מה באוויר המאיים על שלוותה. תחילה היה הדבר דק וקשה לתפיסה. זו היתה רק מין רמיזה טורדנית; ארשת של מסתורין בין השחורים; ביקורים לא צפויים של שכנים מרוחקים שהתקשו לנמק את בואם. אחר כך שינוי מוזר, אָיום במנהגו של בעלה, שלא העזה לבקש ממנו להסבירו. כשדיבר אליה, דיבר בעיניים מוסבות ממנה והלאה, שנראה כי כל אור האהבה שהיה בהן קודם נגוז מתוכן. הוא הרבה להיעדר מהבית; וכששהה בו, השתמט מנוכחותה ומנוכחות הילד, בלא תירוץ. ורוח השטן עצמו כמו השתלטה עליו פתאום במגעיו עם העבדים. דזירה היתה אומללה עד מוות.
היא ישבה בחדרה אחר-צהריים לוהט אחד, לבושה בחלוק, מעבירה בדכדוך בין אצבעותיה את קווצות שערה החום, המשיי, הארוך, שגלשו על כתפיה. התינוק, עירום למחצה, שכב וישן על מיטת התולענה הגדולה שלה, שדמתה לכס מלכות מפואר, עם חצי-החופה המבוטנת סאטן שמעליה. נער קוואדרוּן(6), אחד מבניה הקטנים של לה בלאנש – חצי עירום אף הוא – עמד והשיב רוח לאיטו על הילד במניפה של נוצות טווס. עיניה של דזירה נתקבעו בפיזור דעת ובעצב על התינוק, בעודה מתאמצת לחדור מבעד לערפל המאיים אשר חשה כי הוא סוגר עליה. היא הסיעה את מבטה מבנה אל הנער העומד לצידו, ובחזרה; שוב ושוב. "אה!" הזעקה נפלטה בעל כורחה, אפילו בלא שהיתה מודעת לה כלל. הדם קפא כקרח בעורקיה, ולחות דביקה נקוותה על פניה.
היא ניסתה לדבר אל נער הקואדרון הקטן; אבל שום קול לא יצא, בתחילה. כששמע את שמו נהגה, נשא את עיניו, וגבירתו הצביעה על הדלת. הוא הניח בצד את המניפה הגדולה, הרכה וחצה חרש בצייתנות את הרצפה המצוחצחת על בהונותיו היחפות.
היא נותרה דוממת, מבטה מרותק אל ילדהּ, ופניה התגלמות האימה.
כעבור זמן לא רב נכנס בעלה אל החדר, ובלי לשעות אליה, ניגש לשולחן והתחיל לחפש בין אי-אלו ניירות שכיסו אותו.
"ארמן," קראה אליו, בקול שהיה ננעץ בבשרו אילו היה בן-אנוש. אבל הוא לא שעה. "ארמן," ניסתה שוב. ואז קמה וכשלה לעברו. "ארמן," התנשמה פעם נוספת, לופתת את זרועו. "תראה את הילד שלנו. מה זאת אומרת? תגיד לי."
בקרירות אך בעדינות הרפה את אצבעותיה מזרועו והשליך את היד ממנו והלאה. "תגיד לי מה זאת אומרת!" זעקה נואשות.
"זאת אומרת," ענה כלאחר יד, "שהילד לא לבן; זאת אומרת שאת לא לבנה."
תפיסה מהירה של מלוא פירושה של האשָמה זו כלפיה הפיחה בה את אומץ-הלב הנדיר להכחישה. "זה שקר; זה לא נכון, אני לבנה! תראה את השיער שלי, הוא חום; והעיניים שלי אפורות, ארמן, אתה יודע שהן אפורות. והעור שלי בהיר," ואחזה במפרק כף ידו. "תראה את היד שלי; יותר לבנה משלך, ארמן," צחקה צחוק היסטרי.
"לבנה כמו של לה בלאנש," השיב באכזריות; ויצא כשהוא מותיר אותה לבדה עם ילדם.
כשהצליחה להחזיק עט, שלחה מכתב נואש אל מאדאם ולמונד.
"אמי, אומרים לי שאני לא לבנה. ארמן אמר לי שאני לא לבנה. בשם אלוהים, אמרי להם שזו לא אמת. הלוא את יודעת שזו לא אמת. אני אמות. ודאי שאמות. לא אוכל להיות כה אומללה, ולחיות."
התשובה שהוחזרה היתה קצרה:
"דזירה שלי: בואי הביתה לאחוזת ולמונד; חזרי אל אמך האוהבת אותך. בואי עם ילדך."
כשהגיע המכתב ניגשה איתו דזירה אל לשכתו של בעלה, והניחה אותו פתוח על המכתבה שלפניה ישב. היא דמתה לצלם של אבן: שותקת, לבנה, בלי ניע לאחר שהניחה שם את המכתב.
הוא העביר את עיניו הקרות בשתיקה על המילים הכתובות.
הוא לא אמר דבר.
"שאֵלך, ארמן?" שאלה בנימה חדה מרוב מתיחות מעונה.
"כן, לכי."
"אתה רוצה שאלך?"
"כן, אני רוצה שתלכי."
הוא היה סבור כי ריבון העולמים עשה לו עוול אכזר; וחש, משום מה, כי הוא משיב לו כגמולו בנעצו דקירה זו בנשמת אשתו. יתר על כן, הוא לא אהב אותה עוד, בשל הפגיעה שלא מדעת שפגעה בביתו ובשמו.
היא נפנתה כהמומת מהלומה, והלכה לאיטה לעבר הדלת, מייחלת שיקרא לה לשוב.
"היה שלום, ארמן," גנחה.
הוא לא ענה. זו היתה המהלומה האחרונה שהטיח בגורל.
דזירה יצאה לחפש את ילדה. זנדרין התהלכה איתו אנה ואנה באכסדרה הקודרת. היא לקחה את הפעוט מידי המינקת בלא מילה של הסבר, ירדה במדרגות והתרחקה תחת ענפי האלונים.
זו היתה שעת אחר-צהריים של אוקטובר; השמש אך החלה לשקוע.
דזירה לא החליפה את הבגד הלבן הדק שלגופה ולא את האנפילאות שלרגליה. שערה לא היה מכוסה וקרני השמש הפיקו בוהק של זהב מצמותיו החומות. היא לא הלכה בדרך הרחבה, הסלולה שהוליכה אל אחוזת המטעים הרחוקה של ולמונד. היא צעדה בשדה שומם, שם פצע השלף את כפות רגליה הרכות במנעליה העדינים וקרע את שמלתה הדקה לגזרים.
היא נעלמה בסבך הגומא והערבות שצימח לאורך גדותיו של הבָּאיוּ (7) העמוק, הזורם בעצלתיים; ולא יצאה עוד ממנו.
כעבור כמה שבועות התרחש מעמד מוזר באחוזת ל'אַבְּרי. במרכז החצר האחורית המטואטאת למשעי בערה מדורה גדולה. ארמן ד'אוֹבִּינְיִי ישב באולם הנרחב החולש על החיזיון; והוא זה אשר סיפק לחצי תריסר כושים את החומר הדרוש כדי שהאש תיקוד בעוז.
עריסה חיננית מעץ ערבה, על כל אבזריה האנינים, הועלתה על המוקד, שכבר הוזן בתפארתה של מערכת חפצי תינוק יקרה לאין ערוך. אחר כך באו שמלות משי, ועליהן נוספו שמלות קטיפה וסאטן; גם בגדי תחרה, ומעשי רקמה; כובעים וכסיות; שכן הקוֹרבֵּיי היה נדיר באיכותו.
אחרון בתור היה צרור זעיר של מכתבים; שרבוטים קטנים ותמימים שדזירה שלחה לו במהלך ימי נישואיהם. במגירה שממנה הוציא אותם נותרה עוד פיסת מכתב. אבל היא לא היתה של דזירה; זה היה חלק ממכתב ישן של אמו אל אביו. הוא קרא אותו. היא הודתה לאלוהים על שבירך אותה באהבתו של בעלה.
"אבל מעל לכול," כתבה, "יומם ולילה, מודה אני לאל הטוב על שכה התקין את חיינו, שארמן לעולם לא יידע כי אמו, האוהבת אותו בכל מאודה, שייכת לגזע אשר קולל באות הקלון של העבדות."


1. צרפתית: l'Abri. פירוש השם הוא: "המקלט".
2. corbeiille, שפירושו "סל", כלומר כל הבגדים וחפצי הבית המלווים את הכלה.
3. cochon de lait, חזרזיר חלב.
4. mais si, Madame, אבל כן, גברתי.
5. La Blanche: הלבנה.
6. במינוח הגזעי שרווח בדרום, קואדרון הוא צאצא להורה לבן והורה מולאטי, כלומר רבע שחור.
7. זרוע של נהר.

תוכן הגיליון