סיפור מתוך הגיליון

אחי ואני נוסעים במכונית הישנה שלו לכיוון צפת. בשעה אחת אנחנו צריכים להיות במלון שנקרא "מצפה הימים". בעצם זה לא מלון אלא בית מרגוע, חוות מרפא, בית נופש. אבא שלח לנו כסף ואמר לנו לעשות את זה. יש שם אוכל בריא, ככה הוא אמר, וגם דיאטטי, ויש שם גם בריכה וחדר כושר, הוא אמר, והוסיף שהוא מצפה שננצל את המקום כמו שצריך, כי בעוד חודש הוא מגיע לארץ והוא רוצה לראות תוצאות.
אחי הזמין מקומות, אסף אותי מהדירה שלי ויצאנו לדרך. אחרי שעה של נסיעה הוא שאל אם בא לי כבר לעצור לקפה. אמרתי שחבל על הכסף ועדיף שנגיע ונשתה במלון. "זה מהכסף של אבא," הוא אמר, ואני אמרתי שלא כל כך אכפת לי, אבל אם נשתה קפה נהיה מוכרחים לאכול גם עוגה, ואז אבא לא יראה את התוצאות שהוא רוצה לראות בעוד חודש.
"בעוד חודש כבר הכול יירד," אמר אחי והצית סיגריה.
"ממתי אתה מעשן?" נשפתי ברוגז. מאז שנפרד מהחבר שלו וחזר מלונדון, הוא חזר לסורו. הוא שוב שמן ומעשן ואפילו התחיל להקריח. אני, לעומתו, נשארתי רק שמנה. לא מקריחה ולא מעשנת. כבר פחות רואים עלינו שאנחנו דומים כמו שתי טיפות מים, כמו פעם, כשהיינו ילדים. היום אנחנו דומים יותר לשתי שלוליות קטנות, שעומדות הרבה זמן במקום ומסרבות להתאדות.
"על הזין," הוא אמר ונשף ברוגז. האוּנוֹ הישנה התמלאה עשן. אולי הוא חזר לעשן כי הוא חזר לגור עם אמא והסיגריות שלה מפוזרות שם בבית כמו חול על הרצפה. כל רגע היא מקללת ומציתה סיגריה, ועכשיו גם אחי התחיל להתנהג כמוה.
"אולי תבוא לגור אצלי קצת," הצעתי בשקט.
אחי שאף עמוק את העשן ואמר, "נראה."
"מה כל כך טוב לך אצלה?" שאלתי.
"נראה, אמרתי," הוא זעף אלי.
לא חשבתי שככה זה יהיה. כשאבא אמר לי שאסע עם אחי למצפה הימים, כל כך שמחתי. בכלל לא היה שינה לי אם נצטרך לעשות שם בריכות או לרוץ על מכשירים, העיקר שנהיה שנינו ביחד, הוא ואני לבד מול כל העולם. אבל הבוקר, כשהוא הגיע לאסוף אותי באוּנו המקומטת שלו, ישר הרגשתי שמשהו איתו לא בסדר. הפנים שלו היו רעות.
"בסדר, בוא נעצור לקפה," אמרתי בסוף, מקווה שאולי זה ישפר את המצב.
הוא המשיך לנסוע עוד קצת, עד שהאט לפני התחנת-דלק הבאה ועצר בה. הוא יצא מהמכונית והצית עוד סיגריה. לא אמרתי כלום. נכנסנו לחנות, שנראתה כמו פיצוצייה גדולה. היתה שם גם מרפסת קטנה שהשקיפה על התחנת-דלק. היו בה כיסאות פלסטיק ושני שולחנות. "סליחה, אסור לעשן פה," אמר המוכר בקופה, שאולי היה בעל המקום, כי היה לו קול די סמכותי.
"יאללה," אמר אחי ויצא בכעס החוצה. הוא עמד בכניסה והמשיך לעשן, וכל פעם נאלץ לזוז הצידה כי אנשים רצו להיכנס. עמדתי לידו וקיוויתי שיכבה את הסיגריה. פעם הוא שנא סיגריות, אחי, אז מה קרה לו עכשיו?
ניסיתי להצטמצם אבל לא הצלחתי. הרגשתי שכל תזוזה שלי מעצבנת אותו יותר. חשבתי שאולי כדאי לוותר על הכול. פתאום כל מה שרציתי היה להיכנס בחזרה לאוּנו ולנסוע בחזרה לדירה שלי בחולון לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל ידעתי שאי-אפשר. אחי שילם מראש על המלון. החלטתי לחפש את השירותים. זה היה הדבר הכי בטוח.
"אני הולכת לעשות פיפי," אמרתי לו. הוא לא ענה. התרחקתי משם ומצאתי את השירותים. היה שם תור. הסתכלתי על שתי הנשים שעמדו לפני. אחת מהן היתה גבוהה ולבשה חליפה לבנה, השנייה לבשה חצאית. שתיהן היו רזות. כשהגיע תורי, נכנסתי, סגרתי את הדלת והתיישבתי על האסלה. השירותים היו צפופים ומסריחים, אבל ישבתי שם וחיכיתי שייצא לי פיפי. הרגשתי כמו בפעם ההיא, כשאמא תפסה אותנו באמבטיה והרביצה לנו, ואחי הצליח להבריח אותי לשירותים ולסגור את הדלת ונשאר לבד מול אמא. אני ישבתי בשירותים עם המגבת ולא בכיתי בכלל, כי ידעתי שהוא יגן עלי לעולמים, אבל כשיצאתי מהשירותים אחרי שעתיים, ראיתי אותו ואת אמא יושבים יחד במטבח ואוכלים חביתה, ועל הפנים שלו היה המבט הרע הזה. אולי כיוון שבדיוק אז למדנו בכיתה את הביטוי "מכר נשמתו לשטן", חשבתי שאולי גם אחי מכר משהו בשביל להרגיע את אמא, אבל לא הייתי בטוחה, כי אחרי כמה ימים הוא המשיך לחייך אלי ולאהוב אותי כמו תמיד. אלא שהתמונה הזו – שניהם יושבים מעל החביתה ומדברים בשקט ואני יוצאת עם המגבת מהשירותים והם מסתכלים עלי במבטים חשדניים – התמונה הזו פתאום עמדה מולי בתוך השירותים המלוכלכים של התחנת-דלק, כמו ברק שאחריו מגיע הרעם ואחריו הגשם הנורא והמפחיד, ובגלל זה קמתי מהר והורדתי את המים, ואפילו שכחתי לנגב מרוב שמיהרתי לצאת משם.
כשחזרתי לכניסה לפיצוצייה עם המרפסת, אחי כבר סיים לעשן. הוא המשיך לעמוד באותו המקום ונדמה היה לי שהמבט הרע שלו התרכך קצת. סתם מצב רוח רע, ניסיתי להרגיע את עצמי.
"בואי ניכנס," הוא אמר לי, ואני לא הוצאתי הגה, רק הלכתי אחריו ונכנסנו פנימה והמוכר הסתכל בנו ולרגע קצר שוב הרגשתי קצת איך זה אחי ואני מול כל העולם. ניגשנו למוכר והזמנו שני קפה קר ואחי שאל אם אני רוצה גם עוגה ואני אמרתי שלא, אז הוא חייך בקושי ואמר, אז נוותר, וזה קצת צבט לי את הלב, כי פעם הוא לא היה מדבר ככה, פעם לא היינו מוותרים על כלום, ואז הוא שילם על הקפה ולא ידעתי אם זה מהכסף שלו או מהכסף של אבא, אבל לא אמרתי כלום, רק יצאנו למרפסת הזו עם הכיסאות-פלסטיק ואחי אמר: "בואי נזוז מפה, חבל על הזמן."
וככה, עם שתי כוסות הקפה הקר עם הקשיות נכנסנו בחזרה לאוטו, ואחי ביקש שאחזיק לו את הקפה והוא הניע ונסענו. נסענו בלי לדבר. היה שקט כי לא היה רדיו באוטו. גנבו אותו יומיים אחרי שאחי קנה את האוּנו הזאת. לא רציתי להזכיר לו את זה כדי שנוכל לא להסתכל כל הזמן לאחור.
ואז, קצת אחרי שסיימנו לשתות את הקפה הקר, שהיה מתוק וטעים מדי ורק גרם לי להרגיש רעב לעוד משהו, קפצתי פתאום בבהלה, כי אחי היכה בכוח על ההגה וצעק: "שיט!"
"מה קרה?"
"אנחנו נוסעים לא טוב. בטח פספסתי את הפנייה."
לא ידעתי מה להגיד על זה. אף פעם לא היה לי חוש כיוון. בכל זאת אמרתי: "אולי נעצור ונשאל מישהו?"
"את רואה כאן מישהו שאפשר לשאול אותו?!" הוא אמר את זה בלעג והפנה אלי את הפנים שלו, וראיתי שהן שוב שחורות, שוב המבט הרע הזה. הפחד ההוא עלה בי שוב. כל כך רציתי להסתובב ולחזור. לא יכולתי להתאפק ולחשתי: "אז בוא נחזור הביתה."
"אי-אפשר, מטומטמת, כבר שילמתי מראש."
בלעתי את הרוק ואמרתי לו שאולי אפשר להתקשר ולבקש את הכסף בחזרה.
"זין על הכסף, הוא של אבא, מה אכפת לי."
"אז למה שלא נחזור?"
אחי עצר בשוליים, יצא מהאוטו בכעס וטרק את הדלת בכוח. לא ידעתי מה לעשות. כבר הרבה מאוד זמן לא ראיתי אותו ככה, כועס כל כך. אולי זה מפני שהוא גר אצל אמא, אולי הוא בכל זאת לא התגבר על הפרידה מהדוגמן הבריטי שלו, ואולי – וזה היה משהו שפחדתי לחשוב עליו יותר מכול – אולי פשוט נמאסתי עליו כי אני באמת מטומטמת. מטומטמת ושמנה.
התחלתי לבכות. הרגשתי ממש כמו פעם, כשהיינו קטנים, כשהדמעות שלי עוד היו ממיסות לו את הלב והוא היה מתרכך וניגש אלי ומחבק אותי ומלטף לי את השערות, אומר לי, די, די, שכחת שאנחנו תאומים? כל מה שאני אומר עלייך הוא גם עלי, אם את חזירה שמנה, אז גם אני כזה, אם את מטומטמת, אז גם אני מטומטם, ואז הייתי מסתכלת עליו ומחייכת, ושנינו היינו צוחקים ומתחילים לדגדג אחד את השני ולהתגלגל על הארץ כמו חזירים שמנים ומטומטמים.
אבל הפעם זה לא קרה. לא רק שהדמעות שלי לא עזרו, אחי אפילו לא הסתובב להסתכל עלי. הוא לא ראה אותי בכלל. הכעס שלו היה קשה כל כך והוא היה מרוכז בו כל כך, שהוא לא יכול היה לראות שום דבר חוץ ממנו. אז ניגבתי הפנים בעצמי, אחרי שראיתי שזה לא עוזר לי, כל הדמעות האלו, והמשכתי לשבת במכונית ולהסתכל עליו, על הגב השמן והרחב שלו, על השיער שגידל שוב, ועל הקרחת הקטנה שהתנוססה לו במרכז הראש. לפני שנתיים, כשביקרתי אותו בלונדון, הוא היה רזה וחטוב, הוא חי עם הדוגמן הבריטי שלו והיה בעננים. עכשיו כשהסתכלתי עליו ככה, עם כל השחור הזה שעליו ומסביבו, נדמה היה לי שעברו עשרים שנה מאז. נזכרתי כמה הרגשתי אז מיותרת, בדירה שלו ושל החבר שלו בניו המפסטד, וגם עכשיו הרגשתי ככה, יושבת מיותרת בתוך המכונית הזו, בלי לזוז, ורק מחכה שיירגע מהקריזה שלו ושנוכל סוף סוף לנסוע לבית המרגוע הזה שאבא שלנו שילם עליו במיטב כספו.
אבל אחי לא נרגע. הוא הסתובב אלי פתאום עם כל השחור הזה על הפנים ואני הבנתי שאני צריכה לצאת מהאוטו. יצאתי לאט, הרגליים רעדו לי קצת. התקרבתי אליו, העיניים שלי בטח עוד אדומות, קיוויתי, כי אז, הוא אם יראה שבכיתי, אולי בכל זאת משהו בו ייסדק כמו פעם, ויצליח לפורר את גוש הכעס שלו. אבל זה לא קרה.
"קחי את האוטו וסעי," הוא אמר לי, "את שומעת?"
לא עניתי לו.
"קחי את האוטו ועופי מפה."
לאן?" זה כל מה שהצלחתי לחלץ מתוך הבהלה שלי.
"לאן שאת רוצה. לבית מלון המסריח הזה, לדירה המטונפת שלך, לאן שאת רוצה, רק עופי מפה, ומהר, לפני שאני לא יודע מה יקרה."
עשיתי צעד אחורה.
"לכי עכשיו."
לא זזתי.
"שמעת? את צריכה ללכת מפה. עכשיו."
"אבל מה יהיה איתך?" הצלחתי ללחוש. המילים יצאו לי בכאב מהגרון.
"אני כבר אסתדר."
"יש מכאן אוטובוסים?"
"יהיה בסדר, קחי את המפתחות, הן בסוויץ', קחי את האוטו ותסעי."
"רוצה שאני אחזור אחר כך לקחת אותך?"
"לא."
"אולי בעוד שעה?"
"לא, את לא מבינה?"
שתקתי, כי לא ידעתי אם אני מבינה או לא.
"את לא מבינה שאני לא רוצה לראות אותך יותר? לא רוצה אותך לידי, שמנה ומלוכלכת, מסריחה, מטומטמת, פרועה, מגעילה, את לא מבינה?"
הורדתי את העיניים לאדמה. היה שם אבק. הסנדלים שלי התלכלכו וגם האצבעות של הרגליים. הרמתי את העיניים בחזרה אליו. לא נעלבתי. "הכול חוזר אליך," לחשתי לעצמי, "הכול חוזר אליך."
"מה אמרת?"
"אמרתי שהכול חוזר אליך. אם אני שמנה ומלוכלכת, אז גם אתה. אם אני מסריחה ומטומטמת, גם אתה כזה. כי אנחנו תאומים, אנחנו דומים, אנחנו אותו דבר."
"אז זהו, שאנחנו לא אותו דבר," הוא נהם בבת אחת. "את מבינה? נמאס לי מהאותו-דבר הזה שלך, אני לא דומה לך ואני לא רוצה להיות דומה לך, וגם אף פעם לא רציתי."
הסתכלתי לו לתוך העיניים. ידעתי שהוא משקר. למי הוא יהיה דומה אם לא לי? לחבר הדוגמן שלו הוא לא הצליח להידמות, כמה שניסה, וגם אם הצליח, בסוף הוא ממילא זרק אותו. למי עוד הוא יכול להידמות אם לא לי?
"יאללה, עופי מפה."
סובבתי אליו את הגב וסיננתי: "טיפש, אתה סתם טיפש מטומטם שמן ומסריח, זה מה שאתה."
הוא לא ענה מייד. אולי כי לא שמע את כל מה שאמרתי. אז אמרתי את זה שוב, עם כל הכוח שחזר אלי. הלכתי לאוטו, לצד של הנהג, הרמתי את הקול שלי והמשכתי לסנן: "טיפש מטומטם, שמן ומסריח שכמותך."
ואז הרגשתי אותו מאחורי. ברגע אחד הרגשתי אותו, עוד לפני שנגע בי הרחתי את הבל הפה שלו על העורף שלי, וברגע הבא הידיים שלו כבר היו עלי והוא חיבק אותי מאחורה, חזק, כמו שרק הוא יודע, ואני לא הסתובבתי מייד אלא נשארתי קפואה כמו שאני יודעת להיות רק כשאני איתו, ואז הפנים שלו היו בתוך השיער העבה והפרוע שלי ויכולתי להרגיש, גם בלי לראות, שהן כבר לא שחורות יותר. אז הסתובבתי אליו וקלטתי אותו אלי וחיבקתי חזק והרגשתי את הגוף העבה שלו, ממש כמו שלי, ושלחתי את היד וניגבתי את הלחיים שלו שנרטבו מכל הדמעות האלה, ואמרתי לו רק: "די, די." שום דבר אחר לא הייתי צריכה להגיד, כי ידעתי שהוא מבין ויודע הכול. כי לא יעזור לו כל מה שהוא יעשה, הוא תמיד יהיה דומה לי ורק לי. לעולם הוא לא יהיה אחר. לעולם אני לא אוכל להיות אחרת. גם אם נעשה שמונים בריכות ביום ונעלה על כל מכשירי הכושר שבעולם, יום אחרי יום אחרי יום, התוצאות יהיו זהות, ובעוד חודש, כשאבא יגיע לארץ, הוא ימצא את שני הילדים שלו בדיוק כמו שהם היו תמיד: שמנים ומלוכלכים.
ואת כל זה לא הייתי צריכה להגיד לאחי, הייתי רק צריכה ללוות אותו בחזרה לאוטו, להושיב אותו במושב שליד הנהג, לנגב לו שוב את הפנים, להיכנס לאוּנו בעצמי ולקחת את ההגה בידיים. הסתובבתי על המקום ונסעתי חזרה. ידעתי שלא אפספס את הפנייה הנכונה ואנחנו נגיע למצפה הימים עד לארוחת צהריים, ואחר כך, במקום ללכת לשחות או לרוץ בחדר כושר, אנחנו ניכנס ביחד למיטה הזוגית הרחבה הרכה והנקייה, ונשקע בה ונישן עד לארוחה הבאה, וזה בדיוק מה שנעשה, יום אחרי יום אחרי יום.

תוכן הגיליון