סיפור מתוך הגיליון

בחצות הלילה, תחת כיפת שמים מעוננים, שאול ויסמין מתחתנים. ארבע שעות קודם לכן ניצבו על בימת עץ קטנה, וסביבם, על הדשא, המוזמנים לטשו בהם עיניים. יסמין היתה מסוחררת מכדי להישיר מבט אל הקרואים מבעד להינומה, אבל היא שיערה שהחברות שלה עומדות מאחור, כי לא היה להן נעים להידחף בין הדודים והדודות, ולכן אין טעם לחפש אותן בעיניים. או אולי הן בכלל משתכרות כבר על הבר האקטיבי, מחסלות קוקטיילים בצבעים לא טבעיים מגביעי זכוכית, שפלחי תפוז נעוצים בשוליהם. היא יכלה לדמיין את עצמה יושבת איתן, צופות בגלי הים המשתברים אל החוף, במורד הצוק. כמעט שמעה את מחשבותיהן, כשהן משיטות מבט על סידורי הפרחים – שושן צחור וחבצלת, נרקיסים וורדים, במוטיב לבן על לבן, כמו גם המפות והמפיות, לבן עם שינויים של טונים, לבן קליפת ביצה ולבן וניל ולבן אוף וייט – איזה קלאסה של חתונה, הכי מצוחצחת ומטופחת, ושמה-זה לא מתאים לחתן ולכלה להיסחף ככה למחוזות הבורגנות-שיק. מהם אפשר היה לצפות למשהו אחר, נגיד טקס בניחוח שאנטי בפרדסים או משהו, עם שקיות נייר ממולאות בחול ובהן נרות דולקים, עששיות ופּוּפים.
בחצי אוזן יסמין הקשיבה לזמירות הרב, ידיד משפחה מצד החתן, וחזרה בליבה על טיעוני ההגנה, כפי שנוסחו במרוצת החודשים החולפים על-ידי מי שתכף, באופן רשמי, יהפוך לבעלה. שקודם כול, החתונה הזאת היא בכלל לא אירוע שלהם. חתונה זה של ההורים ולא ראוי להיות קטנונים איתם ביום חגם. לכן נקבע כי תיערך באתר האירועים המרהיב של קיבוץ מופרט על גדות הים התיכון, שנמצא בקשרים עסקיים עם משה מרקוביץ', אבי החתן, עורך דין אמיד שעמד על כך שהאתר המארח יהיה ברמה הולמת, שכן התעתד להזמין את עמיתיו, מוקיריו ולקוחותיו. שאול, בעיקרון, לא בעד לשתף פעולה עם הדחף הכביר של אביו להרשים את סובביו, אבל "לפעמים צריך לדעת לשחרר," כחלק מתרגולת כיבוד אב ואם.
ההורים של יסמין הם דור שני למייסדי מושב בשרון, ככה שלרגע קצר דווקא היה סיכוי לפרדס או שדה חיטה או מדשאה ריחנית. האירוע הזה עולה הון, ההורים שלו משלמים. ההורים שלה אמורים לרכוש להם חלקה מופשרת לבנים ממשיכים, כדי שיוכלו לבנות עליה את ביתם ברבות הימים, כי כבר ברור ששאול ויסמין לא עומדים לגדל ילדים בלי טבע ואיכות חיים.
זרועה של הכלה התחככה בזו של החתן, אצבעותיו נשרכו באצבעותיה והתהדקו ללחיצת עידוד קטנה. מזווית העין הבחינה איך הוא מבליע חיוך, אוחז את הטבעת בשתי אצבעות ומרים את כף ידה לנוכח אלומת הפנס המסנוורת. הוא חוזר בצייתנות, בלי שמץ מן הרישול שבדרך כלל דבק בדיבורו, הכי בקצב הכתבה, על המשפטים של הרבי. וכשהוא אמר "בטבעת זו את מקודשת לי כדת משה וישראל" יסמין ניסתה לשווא להתיק את מבטה, שננעץ מהופנט בנעלי העקב הכסופות של אמא שלו, שניצבה לידו, ונדד משם ליד שלה, לאצבעותיה הארוכות והמטופחות, ענודות הטבעות, חישוקים עבים מזהב ומכסף, משובצים יהלומים, לאופן הקפוץ שבו האצבעות הללו לפתו תיק ערב קטן, רקום בחרוזים שחורים צפופים.
יסמין משתדלת הערב לא להסתכל על עצמה מהצד, אבל זה לא בידיים שלה. הלב שלה הולם באוזניה, המחשבות שלה הן כמו עדת נערות פטפטניות שנפלטה מעוד יום בתיכון, ישובות בירכתי האוטובוס ומחליפות רשמים במהירות מסחררת. השמלה שהיא לובשת, בגוון הלבן-צהבהב הזה שנראה כאילו-עתיק למרות שהוא מעכשיו – עשויה משכבות משי דקיקות, שתיים שקופות ואחת אטומה, עם תחרה סביב האמרה והמחשוף – מזכירה לה את תחפושת מלכת הכוכבים שהיתה לה בגיל חמש. היא לא מתואמת עם ההופעה של החתן, שנראה יותר פרקטי, לפחות בהשוואה למראה הרומנטי-חולמני שבחרה. הנכונות של שאול להתגמש עם העולם הסתיימה בבחירת הבגדים. כמו תמיד הוא לבוש בשקים לבנים, רפויים, מכנסי בד רחבים שנקשרו בשרוך ובחולצה ארוכה עם מחשוף משולש.
כשרק הגיעו לאירוע ואבא שלה, גדעון, עדיין תימרן את המכונית במגרש החנייה, מחשב כדרכו היכן כדאי שיעמוד כך שלא יחסמו אותו חלילה ומצד שני לא יאלץ לכתת את רגליו, אמא של יסמין, תלמה, פלטה בבדיחוּת, שבתה דימתה לזהות בה שמץ של לגלוג, או שמא מורת רוח, או תערובת של שלושתם, שהבחורצ'יק הזה – שאול, שחיכה להם בפאתי מגרש החנייה – לבוש כמו רועה צאן כנעני. גדעון ענה שהוא נראה כמו "ביטניק", ויסמין ציחקקה, למרות שבא לה לבכות. למה שאול חייב היה להתלבש כמו איזה דפקט מסטול שמופיע באיזה פסטיבל שאנטי? מה רע בחליפה? פעם אחת בחליפה, תספורת נורמלית ונעליים.
יש נצנצים בלק שעל הציפורניים של הכלה – גם באלה של אצבעות ידיה וגם בבהונות – עשו לה בצהריים, במכון שנפתח לפני כמה שבועות ברחוב שלה. במשך שעתיים אחרי הטיפול אסור היה לה להשתמש בידיים, כדי שלא תקלקל את הציפוי המושלם. היא שמחה שלא חירבה לעצמה את הלק, בוהה בזהרורים הללו המפזזים בתוך הערפל, בזמן שהרבי מזמר-מטרטר את התפילות שלו, שמזמן היא איבדה איתן קשר, כמו גם עם הנסיבות שהביאו אותה לכאן הלילה.
היא חושבת על השיער שלה, שמתנוסס מעליה בסלסולים, שבמספרה הקבועה שלה ממש מתעבים, אבל הספרית הקשוחה ניאותה להתחשב בה לרגל חתונתה, ומחשבה נוספת שבה ומרצדת במוחה, נדלקת ואז חומקת ושוב נדלקת, ואולי זו בעצם תחושה שמתנסחת למילה. מילה אחת מהבהבת, כמו אותיות בשלט ניאון מחוץ למלון מפוקפק: טעות.
וכמו שהיא מוצאת לה שֵם, לתחושה, מתלקטות אליה יש מאין עוד שלוש מילים, שתומכות בה, כמו המוטות שמחזיקים את אריג הקטיפה הכבד, הרקום, של החופה. היא חושבת את המשפט המפורש, היא לא מאמינה שהיא חושבת את זה, שהיא עושה טעות איומה.
היא לא יכולה להסביר את ההרגשה הזאת, שמתעקשת לבצבץ, דווקא עתה, מחלחלת ומתפשטת, עם קילוחים של זיעה, מתחת לאיפור, מתחת לתחתונים והחזייה הכי יפים שאי-פעם היו ברשותה, סט של סאטן צרפתי משובח, בעל חזות בתולית, מתחת לקפלי הבד המאווששים החגים סביב קרסוליה. מתקשה להודות בקיומה. אבל היא יודעת שהיא עומדת להצטער, יודעת את זה במפורש ולא יכולה להגיד לעצמה שזה סתם הבזק חרדה טיפוסי לליל חתונה.
שאול מרים את ההינומה ומשקה אותה ביין. היא מסתכלת לו לתוך העיניים, אבל היא לא רואה. היא לא יכולה לראות, לא כמה הוא מאושר ולא כמה הוא אוהב אותה ולא איך הוא מרגיש כמו בתוך חלום. אלו הדברים שהוא יגיד לה בסוף הלילה, כשהוא סרוח ושיכור וצרוד והיא כבר תקיא ישר לים את כל השמפניה והוודקה והמים המינרליים. אילו יכלה היתה שותה עכשיו את בקבוק היין כולו, כדי שלא תרגיש יותר דבר חוץ מסחרחורת. אפילו בחילה עדיפה עכשיו. אבל כדי שזה לא יגמר בהתגרות באלים, או ליתר דיוק באמונות הטפלות, שמן המפורסמות שהן אינן סובלות טיפות יין מטפטפות שמכתימות שמלות כלולות, יסמין מצמידה בזהירות את שפתיה הבוהקות מליפסטיק ורוד, לשפה הצוננת של גביע הזכוכית ושואפת לגימה קטנטונת. טעם חמוץ עומד בפיה.
יסמין משתדלת כל-כך שהיא מצליחה לא לטפטף על השמלה, ככה שלפחות איש לא יוכל להגיד אחר כך שהיו סימנים שבישרו את העתיד להתרחש. על זה היא לא חושבת באותו רגע, רק כמה ימים מאוחר יותר. מה שהיא למעשה מכריחה את עצמה להגות בו בדבקות, במסירות, שלא לומר בכפייתיות, זה בדיאלוג הקצרצר שהתנהל בינה לבין החתן רגע לפני שהובלה ממקום מושבה על הכיסא שבמסדרון, ממש ליד דלת החדר שבו נחתמה הכתובה, אל מתחת לחופה, כשאמא שלו ואמא שלה אוחזות בזרועותיה.
"איך אני נראית?" שמעה עצמה שואלת את החתן שזה עתה סיים להתחייב על מזונותיה ברוח טובה, בלי לעשות מזה דרמה. והוא ענה לה: "מסחררת," כי שאול הכי מעולה במחמאות. היא הקשתה עליו ושאלה, כאילו בצחוק, אבל למעשה בבהילות: "אז אתה לא שוקל לבטל?" והוא עטף את כפות ידיה בכפותיו, הידק והצמיד אותן לחזה שלו, ממש מעל הלב, במחווה אופיינית, ואמר: "מתוקה, כמה פעמים אני צריך להסביר לך שאנחנו נועדנו זה לזו, מהשמים ירד הזיווג הזה..." היא החליטה להפסיק לנדנד לו, גם כי היה ברור שזה מיותר וגם כי שאול, ובזה איש, כולל היא עצמה, לא יכול היה להטיל ספק, משוכנע לחלוטין שהיא הפרס שאלוהים נתן לו על התנהגות טובה, כנראה מגלגול קודם, כי הוא לא מצליח, גם כשהוא מאוד צלול, להיזכר במשהו שהוא עשה בשלושים ושלוש שנותיו שהצדיק משלוח של חומר בכזאת ברמה גבוהה.

אמא של שאול, ז'קלין, עלתה ממרוקו בשנות החמישים. עם הגיעה, מייד נתנו לה שם עברי, תקווה, אבל היא סירבה לו. שאול מעריץ את אמא שלו על האקט ההוא, לא רק מפני שעמדה על דעתה בנסיבות לא פשוטות, אלא גם כי ידוע שהשם שנותנים לך הוריך הוא בעל חשיבות ואם מישהו משבש לך אותו, על-ידי קיצור או תוספת, בין אם על דרך לעג או חיבה, זה אומר בעצם שהוא לא מכבד את מי שאתה, ומנסה באיזה אופן, להמעיט בערכך. אמא שלו בחרה לו את שמו ולשאול אין שם חיבה. ליסמין, לעומת זאת, יש בלי סוף כינויים ושמות חיבה. חלקם עוד מתקופת היותה פעוטה, כשהיא עצמה התקשתה לבטא את שמה, שנבחר על-ידי אחיה, רונן המכונה רונני. זה היה השם של הגננת שלו, שאותה אהב מאוד.
מהרגע הראשון ז'קלין חשבה וגם אמרה בקול רם שיסמין היא מותק של בחורה. ולא, היא לא התעכבה על הסיומת הדומה של שמותיהן כעניין שאולי צופן משמעות. שאול תמיד אומר שדבר ביקום אינו מקרי, אבל לא תמיד אנחנו יכולים לרדת לפשרם של רמזים. ז'קלין תמיד עשתה מאמץ להתחבב על הבחורות ששאול הביא הביתה, לא חשוב אם מצאו חן בעיניה או לאו, ויסמין היא מהבחורות שיוצאות מגדרן להיות נחמדות לאמא של הבחור. השמלה שלה מאוד בטוב טעם, חושבת ז'קלין ומוחה בזהירות את אגלי הזיעה שנקוו מעל שפתה העליונה, ומזכירה לעצמה שמייד אחרי שיגמרו להתנפל עליה עם חיבוקים ונשיקות היא מוכרחה לגשת למלתחה לתקן את הפודרה והשפתון ואולי גם לחזק את הבושם, כי הערב ארוך והצלמת שהביאה יסמין תיכף שורפת לה את העיניים עם הפלאשים. אנחה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, נפלטת לה כשהיא מביטה בבנה, שאור יקרות ניתז מעיניו, שסוף סוף, הערב, גם הוא מבין שאין פה הרבה מה לסבך. זה ערב לשמוח בו, לא להתחיל לתת פרשנויות. הוא בן יחיד והיא, שעשתה כל מאמץ להביא גם בת, אבל לא יצא, מעולם לא התערבה לו בבחירות של הבחורות. מה היא מבינה בזה? חשוב לה רק שמי שזאת לא תהיה, שתאהב אותו, שלא תעשה לו בעיות. זה מה שהיא חושבת כשהרב ממרן, שהיה עם אבא שלה בבית ספר במרוקו, מתבדח עם אבי החתן, שאין לו בימים כתיקונם מה שנקרא יותר מדי כבוד לעדה המרוקאית, אבל הערב הוא מתאפק כדי לא להרגיז אותה. אחר כך בטח יהיה לו כבר מה להגיד. ואז שאול מתכופף ומניח על רצפת העץ את הכוס העטופה במפית ושובר אותה ברקיעת רגל אחת, ויותר ז'קלין לא חושבת דבר, לא על הנעליים ששוקעות בדשא הלח וחוטפות כתמים, לא על האיפור שנוזל לה על הפרצוף, לא על אמא של יסמין, שנראית חמוצה ולא על האבא, שכמו הבת שלו מפגין לבביות מוגזמת, ולא על המאהבת המחורבנת של בעלה, שהאינטואיציה שלה אומרת שהיא נמצאת פה הערב, מסתובבת בין האורחים ומעמידה פנים שהיא לא מי שהיא. אין לה ספק שהיא כאן.

שאול ויסמין נפגשו לראשונה לפני שלוש שנים. היא היתה זבנית בחנות ספרים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הוא נכנס דקה אחרי שעת הסגירה הרשמית לחפש מתנה לחברה שלו, שבדיוק עמדה לנסוע לבוסטון, לצורך הסטאז' שלה בבית חולים. יסמין ממש לא נדלקה עליו ממבט ראשון, למרות ששאול קיבל את הרושם המוטעה שדווקא כן, אבל היא בפירוש ראתה אותו לפני שהוא ראה אותה והעמידה פנים שלא. הוא שאל אותה אם היא יכולה להמליץ לו על "ספר בלתי נשכח, כדי שהבחורה שהולכת לקבל אותו תזכור אותו לנצח," ולמרות שכל מה שיסמין רצתה באותו רגע זה להתחפף מהחנות, שבה סגרה באותו יום משמרת כפולה, ולהגיע כמה שיותר מהר לקצה השני של העיר, לדירה השכורה עם השני שותפים, כדי לצנוח כמה שיותר מהר לתוך שינה, היא חשה כמו צפה בתוך הכחול ערפילים של עיניו של הבחור הגבוה והכחוש שניצב אצל הדלפק. היא שמעה את עצמה שואלת, למורת רוחה וממש כמו לפי הזמנה, "שהיא תזכור לתמיד את הספר או אותך?"
"לנצח," הוא תיקן אותה בחיוך.
"ברור," אמרה. "אז את מי משניכם?"
"אני לא רואה פה ניגוד אינטרסים," הודיע, "אבל תקני אותי אם אני טועה."
הם צחקו יחד, צחוק קולח, משחרר, כאילו הם מכירים כבר, לפחות ככה שאול ניסח את זה, מחיים אחרים.
יסמין התעשתה די מהר. אמנם היו עוד שני קונים מלבדו, אבל חזי, שהיה איתה במשמרת, כבר שלח לעברה מבטים רושפים תוך שהוא מנסה להבריח אותם. לכן המליצה לו על "כל חלומות העולם" של פרננדו פסואה, כי באותה תקופה קראה אותו הלוך וחזור, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, וגם כי היא עצמה קיבלה את הספר הזה במתנה מאהוב שהכזיב.
שאול שילם במזומן. היא עטפה לו באריזת מתנה ולא ניסתה לשכנע אותו כשהתנגד לפתק החלפה.
"נתראה בקרוב," אמר לה אחרי שחילץ ממנה את שמה וציין, כמו אלף לפניו, כמה הוא הולם אותה.
"שאול," אמר והושיט לה את ידו ללחיצה.
אחרי שנבלע ברחוב המחשיך היא לא חשבה שתראה אותו אי-פעם. למעשה, היא לא הקדישה לו כל מחשבה.
שאול, לעומת זאת, התאהב על המקום. זה לא היה משהו שהיא אמרה או עשתה. זאת היתה מן הרגשה כזאת, שהבחורה הזאת היא סוד. מחוץ לחנות המתין לו ערב אביבי, מדיף ריחות של פרחים ופירות. שאול לא ייחס משמעות לעובדה שמצידה האחד של חנות הספרים היתה חנות פרחים ומעברה השני ניצב קיוסק לממכר מיצים סחוטים. כמו שזה קורה לו לפעמים, כשהסמים באים לו טוב או איזה תקע נכנס לשקע בתוכו, הוא התחיל להרגיש את העולם. בבת אחת הבחין בהמון סימנים המאששים את התחושה שלו: ירח מלא בשמים, דליים עמוסי פרחים סביבו על המדרכה, האור הנמס של פנסי המכוניות החולפות באיטיות, פגוש אל פגוש, רשרוש עלי העצים הנעים ברוח. הוא התיישב בבית הקפה מול החנות, בשולחן שממנו יכול היה לצפות על הדלת, וחיכה לה שתצא. תוך כדי המתנה הזמין לעצמו סיידר חם עם מקלות קינמון ויין אדום וקרע את העטיפה מהספר. עיניו נעו על-פני המילים המצטופפות ואז חזרו אל פתח החנות. בשלב מסוים, שאול לא לגמרי משוכנע מתי בדיוק, הרגיש כאילו מישהו נועץ מבט בגבו. הוא הסתובב לאחור, אבל איש מלבדו לא ישב בשולחנות בחוץ, על המדרכה. מאחוריו עמד עציץ חרס גדול ובתוכו שיח ריחני של יסמין פורח. שאול לא יכול היה להתיק את מבטו ממנו. משהו בשיח, עד היום אין לו מושג מה בדיוק, העביר בו רטט של התרגשות. מרותק הוא מיקד בו את כל תשומת ליבו והרגיש איך המחשבות נוזלות ונספגות באיזו אדמה נסתרת בקרקעית מוחו. ואז, הוא יכול להישבע בזה, הצמח פשוט התחיל לדבר אליו. לא במילים אלא בתנועות, שלא היה לו ספק שהן איתותים. והיות שהוא לא היה מסטול באותו יום, היה לשאול ברור שהוא לא הוזה. עד שסיים להתעמק בצמח והסתובב לאחור ונזכר למה בכלל התיישב בבית הקפה הזה, כבר היתה דלת חנות הספרים מוגפת והאורות בה כבויים. שאול החזיר את מבטו אל השיח, זה הרכין כמה ענפים לעומתו והוא התענג על המשב המבורך שצינן את עורפו. אחר כך חייך לעצמו, לגם את המשקה שלו, שילם ויצא.
בפעם הבאה שייפגשו, סגר עם עצמו, היא כבר תבין שהיא שלו.

גדעון ותלמה ברקת לא מצמצו כשבתם הביאה את שאול לארוחת צהריים בשבת חורפית אחת, בדיוק כשרונני, אחיה הצעיר של יסמין, הגיע לביקור מולדת עם אשתו האמריקאית ועם הפעוטה המחוננת בת השנתיים וחצי שלהם, שדוברת שתי שפות. תלמה, ילידת הארץ דור חמישי, מורה ותיקה לספרות בתיכון ובחטיבת הביניים, היא ראשונה להעיד על עצמה שלא בנקל היא מתחלחלת. עם זאת, היא הוטרדה במקצת מהעובדה שהבחור החדש של הילדה נראה מרחף רוב הזמן, מרבה לחייך בלי שום סיבה ברורה, מצטט, עם הקשר או לא, מתוך כתבים פילוסופיים מהמזרח, מעדיף להימנע משהייה בחדר שבו דולקת טלוויזיה, מקריאת עיתונים ומאכילת בשר, אבל לא מסיגריות או אלכוהול, ומצהיר כי בעיקרון אין לו כתובת קבועה כי הוא נודד בין בתים של חברים ומכרים. לעומתה, גדעון, בעלה, סבר שיש כאן עילה לדאגה. בתוקף עיסוקו רב-השנים כקצין בכיר במשטרת ישראל, יוצא לו פה ושם לראות "כל מיני כאלה חברלעך זרוקים, פורקי עול, מה שנקרא אצלם 'מסטולים', שסבורים מתוך תמימות או ציניות שאין שום נזק בצריכת סמים קלים, ואפילו מסחר מזדמן."
אבל רונני טען בתוקף, אפילו בלהט, במהלך הוויכוח שהתלקח מייד עם עזיבתם של יסמין ושאול, שהם עושים פה עוול בזה שהם שופטים את הבחור לפי מראה עיניים, בשעה שאין להם מושג מי הוא ומה הוא ושייתנו צ'אנס לפני שהם קופצים עליו עם דעות קדומות והכללות וסטריאוטיפים.
בריטני, אשתו, הקשיבה לעיקרי הדברים כפי שתירגם לה אותם וחיוותה דעתה ששאול בכלל לא נראה לה טיפוס מפוקפק, נהפוך הוא, יש בו משהו רוחני, אם כי קשה לה להסביר בדיוק מה.
תלמה הניחה יד מתרה על זרועו של גדעון, שהשמיע חרחור מבטל ועמד להתפרץ לדבריה של גיסתו, שמן הסתם היתה נחרדת מנימוסיו, אלמלא רעייתו למודת הניסיון הדביקה אותו לכיסאו.
"אל תדאגו," אמר רונני, בטון מרגיע ושופע ביטחון, של מי שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, "ג'אסמי לא תתחתן איתו, הוא יותר מדי מעופף בשבילה, היא אוהבת טיפוסים מהסוג של אודי, כאלה שיודעים מה הם רוצים מהחיים, שיש להם מטרה ברורה, השאול הזה הוא סך הכול מן ריבאונד בשבילה."
זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבני הזוג ברקת קיבלו הרצאה מלומדת על משמעות המושג "ריבאונד" בהקשר של מערכת יחסים. גדעון לא באמת טרח להקשיב אבל תלמה מצאה עצמה מהרהרת עוד כמה פעמים בהמשך השבוע בנטייה של רבים לבחור בבן זוג בעל תכונות הפוכות בתכלית לבן הזוג שקדם לו. למרות שהיא, שהיו לה שני חברים לפני שפגשה את גדעון ונישאה לו, אחד לתקופה של שנתיים בסוף התיכון והאחר ארבע וחצי שנים אחרי שהשתחררה, בהחלט יכולה להעיד על עצמה שהיא מה שרונני היה מכנה "סדרתית", כלומר אחת שמעדיפה לדבוק באותו הטיפוס, עד כמה שאנשים יכולים להיות דומים.

יונתן, אחיה הצעיר של יסמין, שהקדים את שובו מטיול באמריקה הדרומית לרגל חתונתה של אחותו, הוא היחיד שמזהה, עוד בשעת החופה, שמשהו לא בסדר עם הכלה. תחילה הוא מייחס זאת להתרגשות מובנת, אבל אחרי שהוא בוחן אותה ביסודיות במהלך הדקות הארוכות לאחר שהרבי מכריז מזל טוב והחתן מנשק את הכלה מתוך כוונה מלאה והדי-ג'יי שם את "One day at
a time" של ג'ון לנון, כפי שסוכם, הוא קולט שאחותו האהובה נראית אבודה, כשהיא עוברת מחיבוק לחיבוק וההבעה שעל פניה מסגירה שהיא עומדת לפרוץ בבכי מר אם לא יחלצו אותה מייד.
והיא אכן פורצת בבכי תמרורים בלתי נשלט דקה אחרי שהוא סוחב אותה משם ולוקח אותה הרחק מהקרובים אחוזי הבולמוס המשתוקקים לברך אותה. היא מגלה לו מה עבר לה בראש בזמן החופה, והוא אומר לה שזה בסדר, הכול בסדר, זה קורה במשפחות הכי טובות, אפילו אצל אנשים שלפי כל פרמטר הם החלטיים מאוד, שברגעים גורליים של החיים הם מאבדים פתאום את תחושת צדקת הדרך. למרות שהשתדל להשתמש בביטויים משעשעים כדי לגרום לשבר הענן לחלוף, יסמין ממשיכה להתייפח בזרועותיו כאילו חרב עליה עולמה. יונתן מנסה לחקור אותה אם יש סיבה לפסימיות שתקפה אותה מתחת לחופה אבל היא מצליחה לפלוט רק מילים שבורות בין הגניחות והאנחות.
לכמה רגעים יונתן אובד עצות ואז הוא מחליט לבצע תפנית ואומר לה: "זה לא סוף העולם. את יודעת, ניני? זה לא סוף העולם אם יתברר שאתם לא באמת הזיווג מהשמים שהוא החליט שאתם. יכול להיות שזה יתפרק, הסיפור שלכם, ויכול להיות שלא. והאמת, זה לא משנה. את מבינה מה אני אומר לך? זה לא משנה. זה לא בידיים שלכם, לא שלך ולא שלו." ומשום מה ההכרזה הזאת של יונתן הקטן מאפסת את יסמין והיא מפסיקה להתייפח ומנגבת את הפנים במפית בד לבנה שיונתן מפלח מאחד השולחנות הערוכים, והאיפור שלה, 500 שקל, שהמאפרת טרחה עליו שעה ושלושת-רבעי בקירוב, המתנה שנירית ולאה נתנו לה לחתונה, נוזל ונספג ומכתים אותה. היא משתדלת לא לחשוב על איך שהיא נראית. ולא להלקות את עצמה על זה שהיא מתנהגת כמו פסיכית. ולא להתעמק בכלל במה שקרה. ובשנייה שנדמה לה שהיא הצליחה להתעשת, היא מבחינה בשאול העושה את דרכו בכיוון שלה, דמות לבנה, לא בלתי תמהונית, המנופפת בידה הפשוטה בבקבוק שמפניה.
יסמין ושאול מתחבקים. שאול מנשק אותה כאילו אף אחד לא רואה אותם. ויסמין נזכרת בפעם ההיא שישבה במדיטציה עם שאול באיזו סדנה במדבר והגורו הסביר באנגלית שכאשר אנחנו מתנשקים מתוך כוונה מלאה והתמסרות, ממש משוקעים במעשה הזה עד הסוף, המחשבות נעלמות, התודעה מתרוקנת ולשניות ספורות אנחנו חווים הארה ממשית. ויסמין, שאין לה ולא היו לה (אם כי ייתכן שעוד יהיו לה) שום פרֶטֶנזיות להיות מוארת, היא לגמרי משאירה לשאול את המגרש הזה לשחק בו, עוצמת עיניים ומשתקעת בנשיקה – שאול הוא מגדולי המנשקים בדורנו, אין ספק בזה בכלל – ומכריחה את עצמה להיפרד גם מהמחשבה המנחמת שהזדמנה לראשה, שלפחות שאול משוכנע שככה, בדיוק, זה אמור להיות מעתה ועד עולם.

בחצות הלילה שאול יושב על הטראסה הצופה אל הים ומצית ג'וינט. יסמין יושבת לידו. הם כבר ארבע שעות בעל ואישה, והשמים מתקדרים מעליהם קמעה קמעה, עד שאבא של החתן ואבא של הכלה תמימי דעים שבכל רגע עומד לרדת גשם. איתם על הטראסה יושבים חוג חברי הכלה. לאה שביט ונירית ויינברג, שלומדות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וחולקות עם יסמין את דירת החמישה חדרים ביפו, יחד עם רני וגולן, צמד מושבניקים שזופים, חסונים וחיוביים שמתפרנסים מגננות בווילות של עשירי רמת השרון וסביון. הג'וינט עובר מיד ליד ויסמין חושבת על אודי. על כתפיו הרבועות, עיניו החולמניות והריח הנעים שהיה נודף ממנו אחרי שהיה גומר. היא חושבת עליו יושב במרפסת של הדירה שלו, שצופה לים במכמורת, במכנסי חאקי גזורים ובלי חולצה, מעביר יד כבדה, מחוספסת, על החזה והבטן השעירים שלו, מלטפת כבדרך אגב. היא ממש יכולה לראות אותו מתבונן בגלים, כמו שהיא מתבוננת עכשיו, מחשב אולי את התנאים לגלוש עם זריחה.
היא מכווצת את עיניה כדי למנוע מהדמעות לבצבץ וממשיכה לצייר לעצמה את החיזיון הבלתי הולם של כלה בליל חופתה. רגליו נמתחות לפנים, מונחות ברישול על שרפרף עץ שהמושב שלו מקלעת של חבל גס. בול העץ המשמש כשולחן ועליו בקבוקי בירה ריקים ומאפרה גדושה. היא מסוגלת לזכור פרטים ממש קטנים, כמעט סמויים או נטולי משמעות. כמו שבכת קורי העכביש שבפינת הסככה בכניסה לבית. צבעיו הדהויים של הערסל המתוח בין שני עצים בחצר המשקיפה אל הים שבמורד הצוק. ריחו המעופש של המזרן הזרוק בפינת הסככה. עצמות לחייו המסותתות, מחלפות השיער הממסגרות את פניו – מצח גבוה, סנטר מחודד. ואותה, בדיוק בערב כזה של תחילת האביב, יושבת על רצפת הסככה, נשענת אל אחד העמודים ומחבקת את ברכיה המקופלות אל חזה, מחכה בעיניים יבשות לדמעות שישפו ממנה את המועקה.
וגשם מתחיל לטפטף על הטראסה. על השולחנות שזה עתה פינו מהם את הקינוחים הקצפתיים, על שאריות האורחים. על הפרחים הלבנים, על הדשא, החול והגלים.

תוכן הגיליון