סיפור מתוך הגיליון
אסתר
|
נטעלי בראון
התמוטט ומת. נשמט מאישונים שצַפְפוּ מולו. מרחק אמה אחת בלבד. בתו.
כפותיו רוחפות בקצות נעליה השנהביות. פיה לא נפער לצעקה. גם לא גלשה במדרון גבו. קפאה.
הרחוב שקט פתאום, שיירי השושן נמוגו. השיכורים התכנסו במיטותיהם או רבצו בשלוליות.
הקצף יבש בזגוגיות המכוניות ונדמה כפתיתי שלג שנמסו. לפנות בוקר ישוב הגשם לשטוף הכל.
השנה התעקשה לא להיות אסתר המלכה. מה זה שווה להתחפש כל שנה לעצמי ומה אני אשמה שלסבתא שלו קראו אסתר ושבכלל היתה מלכה ומגילה כזאת. בזעם ובחיפזון זרמו המילים מפיה והפליאו אותה ואת אמה גם יחד. הקומבניזון הצהוב ששימש כשמלת המלכות כבר הונח על המיטה. כל חג אביה הידק פחות את הכותפות, כי היא גדלה כמו עץ. בעיגולים. בארנק הפאייטים הלבן הטמין בקביעות סוכריית תרנגול. מכיוון שנזכרה מאוחר, ובעוד עשרים דקות ההסעה מגיעה, חישבה במהירות את אפשרויותיה הדלות והחליטה. השמלה הבהירה שלבשה בבר המצווה של בנימין ונעלי הלכּה מלפני שנתיים יהיו חנהל'ה ושמלת השבת מצוינת. באוטובוס היא תקלע צמות בשערה ותכרוך בגומיות החרוזים הלבנים.
גם יכלה להיות כלה, אילו היתה לה הינומה. בתחנה הצטופפו ארנב, מכשפת לילה, שני פנקיסטים ופינוקיו. נעליה בצבצו מן הדובון הכחול שעטף את שמלתה. לחצו. חשבה לבקש לישון אצל מירב או ימימה, ומחר תישאר אצל סבתא. והחג יחלוף. יחלוף.
בפורים לפני מיליון שנים זה התחיל. כשהיתה פיצית כמו גלעין של שסק. ירכיה השמנמנות עוצבו במגע ידו. אני הפסל שלו, חשבה פעם, הוא עושה אותי.
בלילה, בין התענית לחג, כששכבה נרגשת לקראת השוּקפּוּרים בבית ספר. נשמה משומקום. זוכרת הכל אבל אינה זוכרת כלום, זה היה כמו עכשיו אבל אחרת, היא לא מצליחה לדייק. המחשבות מציקות לה כמו כינים שאי אפשר ללכוד.
אבא לימד חשבון בחטיבה ובישל ארוחות צהריים. הוא היה המלווה בכל הטיולים השנתיים ודאג לניקיון שלה ושל בנימין. אמא עבדה סוציאלית בבית המשוגעים שליד בית ספר.
אביה האדים למרגלותיה. דמו צייר באמרות שמלתה נחשול חיפושיות. צבעו שונה משלי, היתה חושבת אילו חשבה. בין רגליה נמתח מסטיק בזוקה, לא הנזיד הכהה שפשה בחולצתו.
ביומולדת אחת עשרה היתה בטוחה שהכל יסתיים כמו שאר המשחקים שארזה בקפידה ודחפה עמוק מתחת למיטה. כבר לא ילדה לא ילדה לא. נערה לחשה בתקיפות לצדודיתה המתביישת, אני נערה, חזרה לאט כדי שתקלוט זאת שבקושי מישירה אליה מבט. הוא תפס אותה בשנייה האחרונה, עם מספריים ביד אחת ובשנייה צמה סבוכה. זעם כמו זאוס מספר המיתולוגיה של בנימין, סטר לה בפעם הראשונה וצנח לרצפה כמו בלון מנוקב. שעון אל גב האמבטיה, ראשו בין כפותיו, בוכה ומתנצל ובוכה, יפה שלי, קטנטנה שלי, מלכת אסתר שלי, אני מצטער, מושך אותה אליו בזרוע מפותלת, מתייפח אל תוכה, מי אוהב אותך הכי בעולם, מי אוהב אותך הכי.
ראשה נחבט בחרסינות הלבנות, היא סופרת בפנים את כתמי הרטיבות על התקרה, המספריים מהבהבים לה, לואטים לה.
בראש חודש אדר אלוקים מכווץ את גביני השמים. אסתר הולכת ומתמעטת. הולכת ונשמטת. הופיעה יום אחד בבית המשוגעים. כאב לה הראש, חיפשה את אמא. אמרתי לך שאסור, לחשה בלחץ, מובילה דוחפת אותה לכיוון השער, אני אצלצל לאבא שיבוא לקחת אותך, טוב זיסל'ה?
אולי תהיה לי אחות תותבת חשבה. במקומי. כן. אחות תאומה בדיוק כמוני.
לאחות בית הספר הצליחה רק למלמל שהיא רוצה ללכת לכיוון. "לאיזה כיוון?" שאלה בחשד. לכיוון, חזרה בלחש, לכיוון.
בתענית גזרה על עצמה צום ועינויים, אם כי אבא צעק שרק כיפור חשוב ושתאכל. בנעליים הצפינה צדפים ואבני חצץ לבנות, לחרוץ בכפותיה, וקרעה קרע בחולצת הפלנל המפוספסת. ילדה משוגעת, חרק אבא. אבל היתה לה תוכנית.
למחרת נמסכו השעות זו בזו, היא דילגה ביניהן בגמישות. אף אחד לא זיהה את התחפושת, היא היתה מרוצה. בבית עמלה על משלוחי מנות וברכות לבביות. אבא התעקש שלא תלך לישון אצל חברות בחג, שלא תפריע.
בחצות, הזמן שייחלה להפוך בו לדלעת, הזמן שחזר ובגד בה בעקשנות, חמקה ממיטתה למטבח, לבושה בשמלת השבת של חנהל'ה ובנעליה החגיגיות. עיניה הרחבות רגעו, זוויות שפתיה השתפלו לחיוך זעיר, זהיר. היא שלפה ממגירת הפורמייקה מספריים ארוכים ארוכים, כיוונה את חודם לבטנה ועצמה את עיניה. כל כך שלווה היתה ומכונסת, שלא שמעה את צעדיו הדוביים שהפכו לשעטה. הוא תפס אותה בשנייה האחרונה. ידו מעקמת בכוח את פרקי ידיה שהולבנו כמו שקדים.
כשנפגש במבטה, רפה פתאום, עמד מולה סמוך סמוך, עוטף את להביה בבשרו. נושר.
