סיפור מתוך הגיליון
מות הקרפד
|
רונית ידעיה
...וצפרדע אחת קטנה שכבה לה על עגלת תינוקות קטנה, עם בטן קטנטנה לבנה מתחת לחיתול וחצאית פעוטה של בלרינה – כמו של סיוון שלנו...
ילדים! מי יודע מה ההבדל בין צפרדעים לקרפדות? סיוון, אולי את יודעת?
...וידיים ורגליים חלקלקות, עם כתמים ירקרקים שמציצים מהעגלה, אמא צפרדע דוחפת את העגלה מתחת למים העכורים של השלולית, ואמא צפרדע דוחפת בכוח והגלגלים נתקעים בשאריות של חומרי בנייה וזבל והרבה אבנים. והאבק מתרומם ביחד עם הראשנים ובועות אוויר קטנות. ואמא צפרדע דוחפת ודוחפת, ואם זה לא היה במים, כבר היינו רואים את אגלי הזיעה על המצח הקטן בין העיניים הבולטות. אמא צפרדע עוצרת כל כמה פסיעות, מרימה את הקטנה, כורכת אותה סביב המותן הרכה שלה ומזנקת למעלה, אל האור שמעל המים העכורים, לנשום אוויר – ושוב צוללת, מבוהלת, מחזירה את הקטנה לעגלה וחוזרת לדחוף. העגלה עולה ויורדת על גרוטאות ותילי זבל, על אבנים גדולות, הגלגלים מתעקמים, אי אפשר לראות דבר. ואמא צפרדע, במאמץ אחרון, דוחפת חזק חזק, מגששת באפלה. סוף סוף הן מצליחות להגיע לקצה השלולית, ואמא צפרדע במאמץ אחרון דוחפת חזק חזק, והצפרדעונת אוחזת חזק חזק בעגלה המתנדנדת, הראש שלה כבר מבצבץ מעל המים והיא מקרקרת משהו לפני שהיא מחליקה, מותשת, מהעגלה, האבנים הקטנות דוקרות את בשר הצפרדע הרך שלה.
והאמא צפרדע... והילדה צפרדע... והאמא... והצפרדעונת... והאמא והילדה....
מירב מסתכלת עלי בעיניים פעורות, עידו לא מפסיק לקרקר. די, עידו, אני אומרת לו, אני לא אסיים את הסיפור אם תמשיך לקרקר ככה.
הקטנים עומדים סביב שולחן עם בצק צבוע, סינרי גומי למותניהם. הציפורים עומדות על חוטי החשמל בחוץ.
ילדים! אם תפריעו לי לסיים את הסיפור, לא נלך לראות מה קרה לצפרדעים הרעות בשלולית הגדולה!
עידו מפסיק לקרקר ומביט בי, אבל כבר איבדתי את החשק, או את המוזה.
אני אוהבת להמציא להם סיפורים, לא רק הסיפורים הסטנדרטיים, אני מעדיפה לספר משהו שקשור לפעילות שעשינו או שנעשה, כמו ההליכה לשלולית, או משהו שקשור במה שעובר על הילדים, למשל מוטי, אבא של סיוון הקטנה.
אני צריכה לחשוב על משהו, אולי סיפור על התרנגול שהלך לאיבוד. היא כל כך אומללה.
הצפרדעים קרקרו בלילות ולא נתנו לי להירדם. מוטי כבר היה מת שלושה שבועות כשמצאו אותו. בלי מכתב בלי כלום. כיסיתי את האוזן בכרית והידקתי, מנסה לא לשמוע את הקרקורים, את השער חורק, את הרעש בבית שלהם, את הכלב נובח כמו מטורף. חלמתי שמצאתי אותו, שוכב פרקדן עם הפנים בתוך שדה חרציות והנמלים כבר מטפסות עליו. אני מנסה להפוך אותו, אבל הוא כמו גוש אבן, אני מנערת את החולצה, מנסה לסלק את הנמלים, אבל הן נדבקות לחולצה ולשערות ולעור וכבר מתחילות לטפס גם עלי... נדבקות גם אלי... אני תולשת אותן, כל אחת עם פיסת עור קטנה בפה, כמו שתולשים קרציות.
פעם ביקשתי ממוטי, אז עוד קראתי לו אבא של סיוון, להביא כמה צמחים מהמשתלה העירונית, היה לו רכב גדול של משרד התקשורת והוא היה יכול להשיג יותר בזול בגלל הקשרים שלו. הוא שתל אותם אחר הצהריים. הסתכלתי עליו מבעד לחלון, אני חושבת שהוא הרגיש את המבטים. קרוב לשבע הוא סיים את החלק הראשון של השתילה, בחזית, הוא שותל ואני מסתכלת. היססתי אם לצאת החוצה.
בסוף נשברתי והבאתי לו מים קרים. הוא שאל למה אני נשארת, הוא יכול לנעול את השער בעצמו ולהביא לי את המפתח הביתה. הוא גר בדוּ לידי.
בבית הסתובבתי חסרת מנוחה עד שהוא סוף סוף דפק על הדלת והחזיר לי את המפתח. עמדתי בפתח, איציק עשה משמרת לילה. אמרתי, "תודה רבה, באמת, אני מאוד מודה לך," ופתאום, בדחף בלתי נשלט, אולי בגלל שהוא נראה כל-כך נבוך, התרוממתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו על הלחי לפני ששמתי את המפתח בארנק.
אחר כך הכול זרם במהירות. למחרת היה היום החופשי שלי, הייתי במספרה, מוטי התקשר וביקש לראות אותי. בלי לחשוב הרבה הנעתי ונסעתי בחזרה הביתה. התספורת היתה יפהפייה – תלתלים ארוכים עם פסים בהירים. הוא חיכה לי ליד הרכב. נסענו דרך תל מונד לכיוון חרות, הוא לא הוריד את המבטים ממני ואז נעמדנו בדרך עפר צדדית ליד אחד הפרדסים ושם בעצם היה החיבוק הראשון והנשיקה הראשונה. הרגשתי פרפורים בחזה, משהו מיוחד, וגם פחדתי שיראו אותנו. כשאסף אותי ליד המספרה, היו לי שיירים של שערות על החולצה. לבשתי חולצה עם מחשוף כזה חושפני, ויש לציין שיש לי חזה לבנבן ושופע, זו הנקודה החזקה שלי. היתה שערה על המחשוף והוא הוריד לי אותה ברפרוף, כמעט בלי לגעת. אחר כך העברתי אצבע על תווי הפנים שלו – מהמצח אל האף, אל השפתיים ועל הסנטר, יש לו חור בסנטר, כל כך הקסים אותי החור הזה.
ואז הסתובבתי אליו ותפסתי לו את הפנים – הייתי היוזמת, הוא מטבעו לא יוזם – קירבתי את השפתיים שלו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה ומיוחדת. הרגשתי המון השקעה בנשיקה מבחינתו. אני עדיין לא הייתי סגורה ומגובשת לגבי הרגשות שלי. כנראה הרגשות אצל נשים הרבה יותר עמוקים.
בדרך חזרה, ליד בית העלמין, תוך כדי המבטים שלנו, התנגשנו ברכב ממול, פנס בפנס, שני הפנסים נהרסו, נורא חששתי, מוטי יצא מהרכב ונתן לנהג העצבני את הפרטים. אני ניסיתי להסתיר את הפנים. חזרנו הביתה.
המפגש השני היה בבוקר, בוקר יום שני, נסענו לכיוון המצודה בקיסריה, עצרנו באיזה מקום, ואז שוב הפתעתי את עצמי, פשוט הפשלתי את החצאית והתחתונים וחשפתי את עצמי, מה שהביך אותו לרגע. ואז אמרתי לו, "אתה יכול לגעת, אבל רק לגעת." הוא הוריד אחורה את המושבים – נשיקות, חירמונים – ואני רואה שהוא מנסה למשוך אותי עליו בכוח ואז אני עוצרת את עצמי. לא הסכמתי, והיה ברור שאני לא אגיע לעולם לקטע המיני המלא.
ביום החופשי הבא מוטי כבר בא אלי. איציק הלך לעבודה מוקדם כרגיל.
מוטי הביא איתו דיסק של קולות לווייתנים. הוא עצם את העיניים כשהצלילים הראשונים נשמעו.
"נשמע כמו מים בשירותים," צחקתי.
אחר כך הורדתי חולצה ונשארתי בחזייה. הוא הסתכל עלי. הורדתי את החזייה. הידקתי את הרגליים ועצמתי את העיניים. נדף ממנו ריח טוב של אפטרשייב.
אחר כך חייכתי כאילו גם אני נהנית.
"ממש כאילו עשינו את זה," אמרתי.
חיבקתי אותו מאחור כשישב על המיטה ונעל נעליים.
הפעם האחרונה היתה אצלו בבית. לקח זמן לשכנע אותו אבל בסוף הוא הסכים. נכנסתי, הוא ישב על המיטה בחדר השינה עם ידיים משולבות על הבטן, כמו ילד בפינת ריכוז. לקח זמן להתרגל לחושך. השיער שלי היה חפוף ומשוך עם סיכות ראש מאחורי האוזניים, כמו ילדה. הוא קם וחיבק אותי. הוצאתי את סיכות הראש ופיזרתי את השיער באצבעות. הוא נשכב על הגב לידי. הסתובבתי וחיבקתי אותו, הוא הוריד לי את היד ועלה עלי. אחר כך הוא התגלגל ושכב עם הפנים לצד השני. אחר כך הוא הסתובב אלי. הוא קם וחבש את המשקפיים וראה את שתי סיכות הראש על השידה. הוא לקח ופתח אחת חזק ולפת בתוכה אצבע, ופתח את השנייה והידק אותה סביב עוד אצבע. קמתי ולבשתי את השמלה בלי להתנגב ובלי תחתונים ובלי חזייה. נכנסתי לאמבטיה ואחר כך למטבח, הייתי צמאה, פתחתי את הפריג'ידר. היו שם דברים רגילים, כמו אצלי, אבל גם סיר קטן סגור ועוד משהו עטוף בנייר כסף. הוצאתי קולה ומזגתי.
"אני חייבת ללכת," אמרתי, "הילדים חוזרים." ויצאתי וסגרתי את השער.
נכנסתי בשקט הביתה ונשכבתי על הספה. הדלקתי את הטלוויזיה. מבחוץ ראיתי את הרגליים שלו בפס האור מתחת לדלת, עומדות רגע ואחר-כך הולכות. יותר לא הסכמתי להיפגש איתו.
גילה שוב שופכת לדלי שני מכסים של רצפז. היא מנגבת את הרצפה בתנועות קצובות משמאל לימין. השומנים רוטטים, שמאל-ימין-ימין-שמאל. היא מעבירה סמרטוט גם במטבחון. היא מנופפת מולי בכלי הריק של הרצפז. מה קרה? אתמול הוא היה מלא.
"בדרך אקפוץ לסופר," אני אומרת לה, הכול הולך כאן בקצב מטורף. על הרצפה תיק האוכל של סיוון, היא נאנחת ומרימה את התיק ומרוקנת לפח ותולה אותו על הוו. אם לא הייתי מסתכלת עליה, היא היתה דוחפת הכול לפה.
אני נועלת את הגן, לפני זה אני עוברת במבט אחרון על הכיסאות הקטנים שלצד השולחנות הקטנים, הבובות בפינת הבובות, פינת הסמרטוטים.
גם תום שכחה את תיק האוכל, בכניסה, עד יום ראשון הוא כבר יסריח, חשבתי כשטרקתי את הדלת.
כשגילה יוצאת מהאוטו, הגוף שלה נחתך לשנייה, עם הראש מרחף מעל גג המכונית והחלק העליון נשקף בשמשה. כמו אצל קוסם, חשבתי. הרגליים על הכביש מתחת לדופן המכונית. "סוף שבוע נעים," אני אומרת לה.
אני מרימה את הפנים כדי שהצל מהצלון במכונית יכסה גם את העיניים.
כשחזרתי אתמול עוד היו כמה מכוניות ליד הבית. הם חזרו מגילוי המצבה. מישהו חסם לי את החנייה. החניתי בצד ושוב נכנסתי אליהם, ישבתי קצת עם סיוון.
כשיצאתי, החנייה שלי כבר לא היתה חסומה. נכנסתי לאוטו ועשיתי סיבוב קטן, אבל לא חזרתי. נסעתי לשדה מאחורי הבית, לאן שמוטי הלך. עצרתי, השלולית נצנצה באור השקיעה, הצפרדעים קרקרו. פתחתי את הבגאז' ולקחתי את הרצפז הכפול. הנוזל הצהבהב צף על המים, תוסס. הצפרדעים שחו במהירות לעבר השני, אבל התסיסה השיגה אותן. החומר כיסה את המים. הצפרדעים צללו בבהלה. תוך פחות מדקה נפלטה בקפיצת ראש הגווייה הראשונה ונחתה על הגב, הבטן הלבנה צפה על המים, הידיים והרגליים פשוקות. מיד קפצו עוד גופות, ועוד, כמו פופקורן.
הצפרדעים המעטות שהצליחו לזחול לחוף בכוחות אחרונים, השמיעו קולות צורמים והתנפחו. מחר הן יתחילו להתפקע.
